בההנחיית יוחאי אברהמי
בההנחיית יוחאי אברהמי
בההנחיית יוחאי אברהמי
קרדיט צילום: ארז חרודי
ALPHA CHANNEL
בעקבות תהליך העבודה על מיצב הוידאו ALPHA CHANNEL | דניאל קגנוב
ALPHA CHANNEL, פריים מתוך וידאו, 30 ד׳, דניאל קגנוב, 2020
העבודה החלה מתוך כאוס. ללא נקודת התחלה ברורה ובתנופה אנרגטית שנעה בין ייאוש להאחזות מופרזת במגוון דרכים בנסיון לתקשר. המוח שלי רץ הרבה יותר מהר ממני ובתוך היום יום אני מתקשה לעקוב אחר הקדחת הזו. אנימוצאת את עצמי מרבה בפעולות שמטרתן לשלוט בתנועה של המחשבה, בתקווה לחלץ קו בהיר, שיהווה לי כחומר גלם. אני כותבת לעצמי מיילים, רמזים, עושה רשימות, מעמיסה בצילומי מסך ומנסה לתפוס כל שביב. אני בטוחה שהכל קשור.
הדברים סירבו להתהוות לכדי חומר שמיש. הכל טבלאות, תכניות פעולה, התחלות, פעולות, הדפסות. הרי חלקי המכונה מונחים כולם לפני, הכבלים מחוברים לחשמל, מדוע כשמחברים את החלקים צליל החיווט אינו נשמע?
[ב]
[א]
״הרמוניקת הזכוכית״ (1968), של האנימטור הרוסי אנדריי חרזנובסקי, היה סרט האנימציה הראשון בברה״מ שצונזר על ידי הממשל הקומוניסטי. מדובר בסאטירה אלגורית על השלטון, על הבירוקרטיה והצביעות שלה, על המכונה הגדולה וההרס שלה.
נגן ההרמוניקה מפיק את הצליל הקסום שמאיר את נשמות האנשים ומפיח חיים בכל, מקנה תקווה. מטרתו של הסוכן השלטוני היא לעצור את הנגן, להפסיק את נגינתו ולהשליט שחיתות וריקבון בכל. הנרטיב נע ביחסים שבין התנועות הללו, האור החיוני אל מול האפלה ששלטון החוק הקומוניסטי מביא עמו.
אמנם הסרט סווג כ״מסוכן״, אך הוא מלא בסנטימנט - ומנקודת מבט עכשיות קשה לראות מה הטאבו שנפרץ דווקא בו. אולי זה כי הוא מדגיש גם את היופי שבדברים. הסרט כולו פועל גם כמחווה לתולדות האמנות. מי שמגלם את הסוכן המדיני הוא האדם הנופל של מגריט, בין הסצנות האפוקליפטיות ניתן לזהות את אלו של הירונימוס בוש, הנשים מה״פרימוורה״ של בוטיצ'לי. אולי הן נועדו לרפרר למאורע ההיסטורי בו מוזיאון ההרמיטאז׳ בסנט פטרסבורג מכר חלק נכבד מהאוסף שלו למוזיאוני המערב עם עליית הקומוניזם? זהו שיר הלל לאמנות, התאהבות ביופי והדמיון שהיא מכילה בתוכה. דווקא כאן מתעוררת הסכנה?
בראיון שנתן מייק קלי לגרי פיאלקו בשנת 2004, הוא מתווכח עם חלוץ ההפנינג אלן קאפרו, שקרא למזג את החיים והאמנות, לקחת את טשטוש הגבול ביניהם לקצה והפיכה של השניים לתנועה אחת.
המיצב מורכב מדיפטיך וידאו באורך של כחצי שעה, צילומים דיגיטלים מודפסים, חפצים מפוזרים במרחב של סט בו מונח ציוד כמו חצובות, פנסים, כבלים ועוד, כאולפן שנעזב באמצע העבודה. הסביבה עמוסה בחומרי וידאו, סטילס ואובייקטים שאספתי וצילמתי במשך שנתיים. הרצף מפורק מאוד: פרגמנטים ללא התחלה, אמצע וסוף ברורים. יש נרטיב, אך פרום מאוד. הוידאו ערוך כערימה בה הצופה חופשי לחלץ קשרים באופן עצמאי.
מראה הצבה, , 2020
ALPHA CHANNEL
מראה הצבה, , 2020
ALPHA CHANNEL
מראה הצבה, , 2020
ALPHA CHANNEL
מראה הצבה, , 2020
ALPHA CHANNEL
אסופה זו נובעת מתוך שיטוטים במרחבים מוסדיים ופוליטיים כמו משטרת ישראל או מפלגות הימין ״ישראל ביתנו״ ו״הליכוד״.
הניסיון למצוא פואטיקה באיזורי הבוטות של הפרונט הפוליטי הוביל למבוי סתום, לאגירת ספאם, להצפה, להרעלה ולקריסה תודעתית. אותן התחושות שניסיתי להעביר בחיבורים בין חומרים שאספתי (פאונד פוטג׳) לצד אלו שצילמתי בעצמי וכן באריגה של החלל בכללותו, מעין תיעוד של טביעתי תחת דימויים אלו המהדהדים את הממשק, את המקצב שלו, את הבוטה והאדיש שבו ושל המנגנון שהוא מתחזק. על אף שהחלל רווי דימויים בעלי נראות גנרית כמו צילומי מסך וחלקים של התכתבויות וואטסאפ, ניסיתי ליצור דרכם הבעה, ניסיון עיכול שמוביל למעין פורטרט במצב הקאה.
בין המקומות בהם שוטטתי, הזדנבתי אחרי קמפיין הבחירות של מפלגת ״ישראל ביתנו״: מופעים פתוחים לקהל של המכללה הלאומית לשוטרים, נסיונות כניסה ליחידות כמו להב 443 כעובדת זוטרה ועוד רבים.
ההצטרפות ל״ישראל ביתנו״ הובילה אותי להצפת ספאם בכמות אדירה, פיזית ווירטואלית: קשרים אישיים, שיחות חולין עם מנהלי מטות ודוברים פוליטיים, קבוצות וואטסאפ ודיון, ועשרות הזמנות למפגשים חברתיים ופוליטיים עם חברי המפלגה שעל חלקן עניתי בחיוב: תקשורת גנרית בינאישית מכאיבה שעומדת בבסיסו של חוסר תוחלת מערכתי. המתח הנוצר אל מול הדימויים החולפים האלו הוא נוכחותי הפיזית באותם אירועים. לזמן המת שפרעתי בתוך חיי שלי אין זכר יותר בתוך רצף הדימויים, אני עוברת אורח ותו לא.
עם ליברמן ומפלגתו ביליתי מספר חודשים. התקווה - להוציא פעולה או דימוי מתוך מרחב התופת המפלגתי. נרשמתי כמתעניינת, אך היות ומדובר במפלגה קטנה, מיד מצאתי עצמי מחוזרת ע״י מספר גורמי מפתח במפלגה שביקשו לרתום אותי. הקרבה ללב המפלגה פיתתה אותי וגרמה לי לחשוב שאולי אוכל להוציא סיטואציה מעניינת, כזו החורגת מבנאליות הפעילות המפלגתית המשמימה.
נסחפתי לרצף מתיש של פגישות עבודה במטות המפלגה ברחבי הארץ, בברים - לגיבוש. סיוט. מוניתי להיות אדמין של עמוד פייסבוק שולי, ואריה, הדובר של איווט, היה איש הקשר המרכזי שלי. הוא כבר תכנן שאעשה פורטרט דוקומנטרי מחמיא של הבוס, וקיווה שאעלה מחזה מגירה שכתב איווט כשהיה צעיר, בגלות. הוא תווה איתי מערך טקטי לאיך אנחנו גורמים לאיווט להסכים לסוג פרויקט כזה, שיראה לקהל הישראלי את הפנים הרכות שלו ולא רק את יד הברזל איתה הוא מזוהה. איווט לא אוהב מצלמות או חשיפה אישית. לצערו אנחנו חיים בזמן של האישי, בעידן בו אין ממש דבר מעבר לו. בתקופה הזאת אספתי כמות גדולה של דימויי ספאם, בהם השתמשתי בעריכת הוידאו.
לפני ש״ספאם״ הפך למונח מעולם הרשת, הוא היה שמו המסחרי של הלוף (בשר קצוץ משומר) של חברת Hormel Foods. נעשה בו שימוש בקמפיין השיווקי של החברה מאז 1937. כתוצאה מהקמפיין, הפך המונח שם נרדף לבשר משומר שאינו טעים, מזין ומגרה ואכן לכזו הפכה חוויתי: עם הזמן הדברים הפכו להיות יותר ויותר חסרי טעם ומרוקני זמן. הסתובבתי כמרגל ללא ״crop״ או כיוון. התחוורה לי חוסר היכולת שלי לפרוץ שקיפות ללא דימוי. הצפתי את עצמי בסתמיות בהתעקשות רבה אך ללא תיקוף, ללא פואטיקה.
כאשר אני פועלת במרחבים הללו אני שולחת את עצמי כדמות. הדמות היא מי שיוצאת לשוטט במרחב לא ידוע - היא המבצע. אני עוטה על עצמי תפקיד: מטשטשת קווי זהות חזותיים ותודעתיים, הופכת לאילמת ומנסה לבלוט כמה שפחות - נטמעת ברקע. במילים אחרות אני מסווה אלמנטים בעצמי בשביל לעבור חלק בסיטואציות מסוימות. בכל אינטרקציה שלי אני מנסה להיות כמה שיותר גנרית, חסרת ספציפיקציה.
לעתים הדמות עוטה משקפיים זולות עם מצלמה נסתרת וכובע, המשקפיים והכובע מטשטשים את הנשיות שלה והופכים אותה ליצור אנדרוגיני יותר, בין נשי לנערי. עולה חדש מברה״מ, האקר, חנון פגיע או חוקר טבע באיזו מעבדה - הוא עלול להיות מבריק, ואולי הוא סתם סטוקר. חקירותיו המשונות מתפרשות לשני פנים - כוונותיו עשויות להיות חבלניות, מוטיבציות של אאוטסיידר מתוסכל שמתכנן אופרציית טבח בגוף מוסדי, ואולי דווקא פסינציית המחקר שלו היא המבט בטבע עצמו ללא שום טענה או רצון לשנותו.
דמות אחריה ניסיתי להתחקות הינה דמותו של שרוליק.
מדובר באיש פרסום מצליח המבוסס בתל אביב, איש מסיבות המעורה בעולם האמנות בשנות האלפיים. שם דבר בעולם המדיה. שרוליק עבר לייעוץ פוליטי, שימש כיועץ של ליברמן במשך שנה, לאחר מכן עבר לעבוד אצל ביבי ומאז הוא משמש לו כיועץ מרכזי.
מעבר לכך שהוא אשף הרוע הפרסומי, הוא תפס את תשומת ליבי כי הוא לא רואה במציאות גבול או מכשול. אני יכולה להסתובב עם ״ישראל ביתנו״ כמה שאני רוצה ולדמיין שאני אהפוך להיות שרוליק איינהורן או לפחות אאמץ את הרוע שלו, אבל אני נשארת אני. היומיום שלו כרוך בהתחככות עם אנשים ומקומות שעבודתם היא להקריס את המציאות. גם אם מדובר רק בהקרסה של המופע דרך הממשקים השונים, לאנשים ולמקומות בהם הוא פוגש השפעה ממשית על האופן שבו מערכות החיים שלנו עובדות או לא עובדות. החמדנות שלי היא כלפי הגישה שיש לו. מאיפה שהוא גוזר תלוש משכורת, אני רוצה לחפש שירה, דמיון, הפשטה.
הוא החל כנער בליין שהביא להקות מחו״ל, היה מארגן להן הופעות בארץ ומנסה למכור את המפרטים שלהן לאחר מכן. בנוסף הוא היה מוכר גינג׳לים ל״סלקום״, כשלמעשה אלה היו רינגטונים מוכנים שגנב מירדן. בקיצור - מעין פרחח שאוהב לגזור הון אישי על חשבונם של תעלולים קונספטואלים. האם כשהוא פועל בשדה הפוליטיקה, הרעיונות שלו הופכים לבעלי פוטנציאל מסוכן? רק מתוקף כך שהם מתערבבים עם המציאות?
קמפיין שעניין אותי במיוחד היה קמפיין לכבוד ראש השנה שיצר עבור ליברמן.
גביש הוא האדם האמיתי עליו התבסס באותה השנה סשה ברון כהן כשהוציא את הסדרה ״This is America״ (2018), במרכזה הוא מחקה ישראלי מיליטנטי המתמחה בקרב מגע: ערן מורד.
מן הצד השני, שרוליק הוא מעין ״אמן״ אוטודידקט שבנה דמות שנקראת ״DJ COCK" - הפעם, הוא לובש תחפושת מתנפחת של זין ומקפץ בציבור בסיטואציות שונות. למשל: בעבר ניסה להיכנס למוזיאון ״המומה״ בניו יורק בדמות של די. ג׳י קוק.
ALPHA CHANNEL
קטע מתוך וידאו, 30 ד׳, במיצב , 2020
דווקא הטון הביזארי והאזוטרי מהווה חומר פעיל עבור מפלגות ימין מובילות. למה הם צריכים טרול מהסוג הזה?
קריצה לשוליים (מעוותים ככל שיהיו) היו בעבר נחלת התאגידים תעשיית הבידור וההלבשה. איתור קוד גנטי של איזה קצה והעברה שלו דרך מכונת התאמה, שמנטרלת את העוקץ הממוקד של אותו הגן, והופכת אותו לרעל רב כיווני המקודד להתפשט לכל עבר. אסטרטגיה זו משרתת כעת את המיינסטרים הפוליטי בישראל - ״ישראל ביתנו״ ו״הליכוד״.
*
״בטראומת פיגוע הטרור הגוף והמרחב הופכים לפסולת, ביב שופכין ומוות, הדבר שאיננו יכולים להישיר אליו מבט(1)״ֿֿ
בספר ״טראומת הכובש״ כותבת רעיה מורג על מרחב התופת של האינתיפאדה השניה ומתייחס להשפעות של טראומה זו מושג הגוף. היא בוחנת מה קורה לו בזמן פיגוע הטרור ואחריו, וכן למרחב שבו הטראומה מתחוללת, המרחב הציבורי, האוטובוס, הקניון. מכאן, היא משתמשת בדימוי של גופת המחבל וגופות הנפגעים כמצע להגדרת המאפיינים של משבר הגוף והמרחב המתקיימים בפיגוע הטרור. ראשית כל היא מתייחסת לאי נראותו של המחבל המתאבד במרחב הציבורי. כלומר אי זיהוי המחבל כמחבל בטרם הפיצוץ, ולאחר מכן אי ההשארות של גופו לאחר הפיצוץ. ״המאפיין הראשון הוא פרה־טראומטי: מרחב הפיגוע הוא מרחב שקוף בשל אי־נראוּתו של גוף המחבל כגוף מחבל; כלומר, אי־זיהויו. בזמן התנועה עם האחרים בתוך המרחב, המבט של הנע במרחב הוא מבט נטול כוח (look) ולא מבט חודר (gaze). הנע במרחב משתוקק לפרוץ את השקיפות, את שאינו ניתן לראייה, לאתר את הגוף הלא־נראה של המחבל, להפוך את המבט למבט חודר ולהשתמש במבט החודר ה"אמפירי" הזה גם כאמצעי של ידע וגם ככלי של תובנה גופנית לגבי המחבל. התוצאה היא אי־האפשרות או הנדירות להביט במבט חודר, לבצע חדירה פנימה לתוך שקיפות המרחב(2)״.
השקיפות של שרוליק, מאסטר המופע הזול, שונה. הוא נע כזיקית בין סביבות שונות וכאשר מגיע ה״שואו טיים״, הוא בוחר לחפש את עצמו למחבל מתאבד בקמפיין שהוא עצמו מוביל: מבחינה סימבולית הוא כעת הופך להיות זה שמועד לסיכול, ולאחר מכן, זה שגופו לא מותיר שארית ברורה. לו הייתי פועלת לפני מאה שנה, יכול להיות שהייתי עוסקת באיסוף ברגים. המעבר מפעולה מתועשת רפטטיבית של עובד במפעל המודרני שונה כל כך מהגישה שמציעה מקשת הממשק המבטאת את האני היצירתי, מקדשת את גאון הקריאטיב, ומקדמת אותו כמקצוען החדש שתכליתו להרוג את המכונה האנלוגית והחשופה, הלאה, לעבר מודל נוח פמיליארי של נראות יתר ושקיפות. קרוב מידי, ולמעשה מרגיש מאוד רחוק.
(1) ״טראומת הכובש״, רעיה מורג, עמ׳ 72
(2) שם.