איילת שקד

ראשית אתוודה, כי בכל הקשור לאיילת שקד לפעמים עולה בי רצון שאין לו מילה בעברית, אך באנגלית הוא נקרא To hate fuck. כשדמותה מופיעה על המרקע אני יכולה להרגיש את גלי היקום נמשכים לכיוונה בפעימות קוסמיות משגעות. הייתי רוצה להיעשות עבורה לכר דשא רענן המוריק תחת השמש השומרונית, להיות קימורים וגבעות עליהן יוכלו נעריה לרוץ ולשחק לפנינו. למרבה הצער אין לי דבר להציע לה כיוון שאולצתי לשאת על בגדי את תג השמאלנות, וכעת נותר לנו רק סיכוי קטן.

ראיתי אותה פעם אחת מחוץ לבית משפט השלום בירושלים. היא לבשה את מעילה הורוד, הצמרירי והרך, והייתה מוקפת עננת יועצות ועוזרות פרלמנטריות שחגו סביבה כמו נימפיות בגן העדן של הומברט הומברט. התעצבתי על חוסר היכולת שלי לשאת חן בעיניה הירוקות [אולי כחולות] ונסעתי לתל אביב רבתי. כל הדרך הרהרתי בכישלון הפמיניסטי שלי. הו, איילת, הלוואי והייתי רואה בך נבחרת ציבור מוכשרת וחריפה ולא רק תווי פנים סימטריים. אם להיות כנות, גם קולך המתנגן מצליח לפרוט על מיתרי ליבי יותר מכל זהבה גלאון או תמר זנדברג מצויות. איזה כישוף הטילו שם בציונות הדתית על נערה חילונית תל-אביבית שכמותך, שהצליח לכבול אותך אל מאווייהם? הרי לא יתכן שעלו בך מחשבות שכאלה באופן אורגני... אילו רק הייתי נחטפת גם אני בצעירותי על ידי אותם בני בליעל אולי היינו יכולות לנתץ ביחד את השלשלאות ולברוח שלובות זרוע אל עבר השקיעה, תחתיה יחכה לנו תחקירן של "הארץ" עבור ראיון משותף לתקשורת.

אני יודעת שאם זה קרה לך אז זה יכול לקרות גם לי. הרי גדלנו באותה גדה של הירקון.

תוך כדי נהיגה נתקלתי בהשתקפותי במראה האחורית ונתקפתי תחושת גועל, כי אף אחד לא סובל את מבטם הרכרוכי של השמאלנים. הם נולדים ומתים לבד.

לפעמים בעבודה אני מתאהבת בלקוחות שאני מדברת איתם בטלפון. עובדת איתי מישהי שהיא ככל הנראה הכפילה הבלתי מודעת של הדודה שלי מוניק. סיפרתי לה על חיבתי הגדולה לקולות נעימים מן העבר השני. במיוחד אני אוהבת בני זוג שעונים אחד לטלפון של השנייה, או שאומרים תתקשרי לאישתי, תשאלי את בן זוגי, בעלי ידע את הפרטים. לפעמים הם מתייעצים ביניהם בזמן שאני עוד על הקו מאזינה להם. פעם אחת התקשרתי אל אדם בשם משה אולם ענתה מישהי ואמרה שמשה מת.

במוצאי שבת צפינו יחד בשעותיה האחרונות של יונה. סופה הוודאי ריחף באוויר סביבה, ורק אני והגר היינו עדות לו מתוך כיכר גדולה מלאה במדי תנועות נוער, שהיו מספיק חסרי אחריות בכדי להניח לכל הבלונים של מרצ להשתחרר לשמיים ולהיעלם לנצח.

לא היינו הראשונות שדרכו עליה, הכנף שלה כבר הייתה שבורה עוד מלפני שנקלענו אל מסלולה העיוור. לאחר שמבלי משים התמסרנו בה כמו בכדורגל עברה עליה גם חבורת נערים מגודלים במדי צופים, והיא המשיכה לדדות ולהירמס על ידי עוברי אורח בזמן שאנחנו קראנו והתרענו בפניהם להיזהר. חבוטה ומבוהלת ועם שתינו בעקבותיה לבסוף היא הגיעה אל מקום מסתור, שם בין המחסום לכרזה היא התכנסה אל תוך עצמה, אבל הראש השחור שלה המשיך להסתובב לכל הצדדים. צפינו בה ממעל; היא הייתה יצור מסכן ואנחנו לא היינו מסוג הנשים שאוספות יוני רחוב אל וטרינרים רחמניים. היינו יכולות להיות אבל לא היינו.

תהיתי אם יש לה מספיק תודעה עבור רחמים עצמיים. הגר אמרה שהפחד שלה הוא הרבה יותר אינסטינקטיבי, שהיא הרגישה שהיא צריכה לסגת לפינה שקטה ושעכשיו אולי היא מרגישה בטוחה יותר. ידענו שמחר בבוקר כשהכיכר תהיה ריקה שוב והמחסום יוסר, היא תישאר שם גוועת מרעב ומצמא, ואולי תיטרף על ידי חתול. כמו כל זר בארץ הזאת, גורלה יהיה להירמס למוות על ידי עוברי אורח.

נסעתי חזרה לירושלים דרך כביש 443.

בבצלאל קר בחורף וקר גם בקיץ, וגם כשחושבים על העתיד נעשה קר. בכדי להתחמם הצטרפתי לתא פוליטי, אבל לשבת בין גברים גבוהים לא חימם אותי. הוצאתי מהכיס את הפלאפון כדי לסמס לאיילת שקד אבל בסוף התחרטתי וכיביתי את המסך. כשחזרתי הביתה אחרי שהמפגש נגמר, צילמתי את עצמי שרועה על המיטה בחולצה ירוקה של מרצ ושלחתי לה את התמונה בוואטסאפ. היא לא ענתה אבל ראיתי שהיא ראתה.

#ביןעירוניות