בפעם השנייה

בפעם השנייה בה עקרו לי שן בינה, כשהייתי צעירה וקלה להשפעה, המעשה נעשה על ידי רופא צעיר וכריזמטי, מתמחה ביישן מטירה והאסיסטנטית האהובה עלי, רוזה. האחרונה הודתה שזיהתה את שמי במחשב ותהתה לעצמה אם זאת באמת אני. יכול להיות שהיינו בנות אותו הגיל, אבל במצבי הפגיע והתלותי הרגשתי שהיא בעצם אחותי הגדולה. קיוויתי שתדריך אותי במסתורי החיים ותחלוק עמי את חכמת ברית המועצות, אך היא הקפידה לשתוק ונותרה רחוקה ומסתורית כפי שהייתה גם בפרק הקודם. ניסיתי להיאחז בדמותה כשהרופא הכריזמטי החדיר מחט אל תוך חניכיי. לרגע הכאב השכיח ממני הכל, עצמתי עיניים ולא ידעתי שבחרה להעניק לי את מבטה. הצהרתי שאני עומדת להתעלף אז הרופא הכריזמטי התיז מים קרים על פני מבלי לתת כל אזהרה מראש, ואז יצא מהחדר והשאיר את שלושתנו לבד כדי שנתוודע זה לזו.

בפעם השנייה השן לא יצאה באותה קלות אלא הראתה התנגדות מסוימת, אני יודעת כי התעקשותה לדבוק בי טלטלה אותנו לכל הכיוונים. נפרדנו כידידות ולא ראיתי אותה מאז.

כשהכל נגמר אימי לקחה אותי אל בית המרקחת לרכוש משככי כאבים. כל הממתינים בתור התווכחו בקולניות בזמן שצילמתי בפלאפון את פני הנפוחות. שלחתי את התמונה לכל מי שהיה לי את המספר שלו.

משככי הכאבים שככו את כאבי. הם פעלו בדרך מסתורית שלא ניתן להסביר ובאותה המידה יתכן שהיו כישוף. אני לא יודעת כלום על הגוף או על מכאוביו, עיני רואות רק את מה שמולן, הן אינן מסוגלות להתבונן פנימה. כל מה שמאפשר את הקיום מתרחש באיזה מאחורי-קלעים נסתר: מזון מתעכל, קוד גנטי משתכפל, חומצות אמינו מחמיצות. הגוף עושה את מה שהוא עושה ואנחנו לא יכולים לעצור מבעדו, ואם הוא מפשל באים הרופאים לתקנו. למשל שיני בינה, למשל יריות מחבל.

גם על מין אני לא יודעת, רק שדברים נכנסים פנימה אל האפילה. לא ראיתי את זה קורה. יש דברים שנכנסים ודברים שלא, יש עומק מסוים. ככל שאנחנו יודעים יותר על דבר אחד אנחנו יודעים פחות על דבר אחר, כך גם האפילה שמעבר לחניכיים.

לחצתי אל הפנים הנפוחות שלי את שקית הקרח שנתנה לי רוזה, פיסה מליבה הסובייטי שאוכל לשמור לנצח נצחים.

#ביןעירוניות #ממומלץ