"שתי נשמות מסריחות", שיחה עם האמן והאוצרת

תערוכה ראשונה במסגרת "נדבך 20", בית האמנים בירושלים.

אמן: עידו גורדון

אוצרת: דרורה דומיני

איתמר: בתור התחלה, חשוב לי לציין כי מה שנראה לי מיוחד בתערוכה הזו הוא האופן בו מערכת היחסים בין שניכם היא נקודת המוצא שלה.

עידו: מטרת הפרויקט "נדבך", היא ליצור שידוך בין בוגר טרי למרצה מתוך המחלקה, זו נקודת ההתחלה לתערוכות האלו. במקרה הזה, גם אני וגם דרורה ראינו זאת אחרת. זה לא היה שידוך מלאכותי כמו במקרים של תערוכות קודמות, בהם לא היו בהכרח יחסים מיוחדים בין האוצר לאמן. העובדה שדרורה אצרה אותי הייתה הרבה יותר משמעותית לי מאשר אם זה היה מרצה אקראי אחר. מלכתחילה, זו גם הייתה הצעה של דרורה לפנות לפרויקט, וכאשר נדרשתי לחשוב על התערוכה זה היה הבסיס הכי הגיוני בשבילי. הרגשתי שאם יש איזשהו חלל, ואני צריך לחשוב על להציג בו משהו, אז העוגן המשמעותי ביותר בשבילי זו העובדה ששנינו עושים את זה יחד. לצד עניינים אישיים שלי, נולדה הפעולה הראשונה שהולידה את התערוכה וזה השיט בירקון.

דרורה: הקשר של מורה סטודנט ביני לבין עידו הוא הדוק. עידו היה אצלי מתחילת הלימודים, השתתף בקורס אחד לפחות כל שנה, והיה אסיסטנט בארבעה קורסים במהלך לימודיו. אז ארבע שנים אנחנו בסוג של דיאלוג. כן, מדובר בעצם בדיאלוג שהתפתח דרך העבודה שלו וסוג העניין שהוא מצא בחומרים שהבאתי לכיתה ושהוא לקח אל העבודות שלו. אבל בזמן שאני מכירה את התהליכים שלו משנה א', תמיד נשאר איזה משהו בלתי פתור עבורי בעבודה שלו, שזה מוזר לי. ההצעה לצאת לשיט מאוד קסמה לי; להתחיל עבודה, לא מסקיצות או מחומרים שהם לעתים לעוסים וכבדים כמו שיעור, אלא ממשהו שהוא רענן ומשחרר. קרו שם כל מני דברים לא צפויים וזו הייתה התחלה ממש יפה. זה הזכיר לי את הספר "לב המאפליה", וגם שעידו סיפר לי על הסרט המפחיד שהם יורדים במורד הנהר...

ע: גברים במלכוד, "Deliverance"

ד: גברים במלכוד. הספר לב המאפליה הוא של ג'וזף קונרד, עליו מבוסס הסרט אפוקליפסה עכשיו. הספר נכתב ב- 1912 וממוקם בקולוניה באפריקה. מתקיים שם אלמנט של שיט במעבר בין אדמות. בהקשר הזה, אני זוכרת ששאלתי את עידו אם הסיטואציה הזו של דליברנס מדברת אליו. הדמות שלך היא קצת אנטי גיבור.

ע: כן, חד משמעית. אני חושב שהמשיכה שלי לפעולה כזו, והאזכורים שנתת, הם פטונציאלים שגלומים בסביבה כזו. זה משהו שיכול לייצר עניין. הטבע שלי נמשך למקומות האלו מתוך פנטזיות שדבר כזה יכול לקרות בקנה מידה ועוצמות כאלה, אבל הוא לגמרי בסדר גם בהתגלמות הרבה יותר מינורית, שיותר מתאימה לי וליכולת ההתמודדות שלי. שיט בירקון לעומת המיסיספי ריוור או אפילו האוקיינוס.

ד: זה עניין של אנ-מוניומנטל.

ע: קשור לזה, אבל יותר לאטמוספירה שהיא מכנה משותף כמעט לכל החוויות שלי בעולם ובאמנות. בסופו של דבר, הדלק לעשות דבר כזה זו הדחיקה של היכולת ושל הגבולות שלך, להרחיב טיפה את המרחב של העבודה שלך, לצאת לחוויות יותר הרפתקניות ממה שעושים ביומיום, בתקווה שכן יקרו דברים. יכול להיות שכל פעם יהיה משהו יותר קשוח, מסוכן או מאתגר.

ד: ראית את הסרט פתלתל?

ע: כן, בהמלצתך.

ד: אז שם מדובר על אירועים מורבידים שקרו בירקון במהלך ההיסטוריה שלו.

ע: כן, אני גדלתי על גדות הירקון בשנות התשעים, אז היה מאוד מפחיד שם. הייתי מבלה שם בפינת חי והיה שם אלמנט מאוד מאיים. אז גם היה אסון המכביה.

ד: בסרט מדברים גם על ההטבעה של רוז פיזם.

ע: וגם מדברים אחורה, על הפיגוע שהיה על הגדה בבית קפה.

ד: זה היה אז בזמן הפרעות כאשר היה שם שטח הפקר.

ע: וגם על הקריסה של הישוב היהודי בשנים הראשונות, במפולות בוץ והצפות. מוצג באזור הזה נרטיב של קריסה.

ד: אתה מרגיש שבזה שלקחת מהמים והבאת אותם, הבאת גם את הדבר המורבידי הזה אל תוך העבודה?

ע: יש לי פנטזיה כזו. למרות שבסרט מדברים על זה שהמים שמוזרמים בירקון הם מים מלאכותיים שעוברים התפלה, ויש קטרזיס כשרון חולדאי קופץ למים. אז בפועל זה כבר לא זה, אבל המחשבה הייתה שכאשר יוצאים לטיול שדה אז הגיוני לאסוף ממצאים. אז אספתי מים אל תוך ג'ריקנים. הרגשתי שיש להם חשיבות, לא בהכרח לאחר הצהרים הספציפי שעברנו, אלא אפילו בזה שהם מסריחים ומלוכלכים, בזה שהם מצוותים לידע שהם מים מהירקון, האסוצאיאציה שעולה מידית לאנשים זה משהו מגעיל.

א: מהתערוכה עולה שיש מוטיבים שמעסיקים אותך הרבה זמן.

ע: הסיבה שדימוים מסוימים מצאו את עצמם בתערוכה היא כי הטיול הזה הוא לא רק תוצאה של שידוך לכבוד התערוכה הזו, אלא גם של עניין בפעולה של השיט, בסביבה של מים, נהר או ים, בפעולה בפארק מלאכותי. הנושא הזה הגיע דרך הלימוד אצל דרורה, מטקסט שהקריאה לנו בנקודת מפגש בשנה ב', של רודני גרהאם, שהופיע במסגרת תערוכה שראיתי בניו יורק באותו קיץ, אותה אצר תומאס דימנד, טקסט שמאד נשאר איתי. הוא מתאר תהליך עבודה ספציפי והוא מדבר על פנטזיה על פעולה שרצה לעשות גרהאם: לרכב תחת השפעת אל.ס.די על אופניים בפארק הטיר גארדן בברלין. הוא מאזכר שם הרבה רכיבות אופניים ובסוף הוא מקשר זאת להאקלברי פין ושיט בנהר וחותם את הטקסט ב- "the trip is the thing". ככה נוצרה הדואליות של טריפ כהזייה וכמסע.

יצא שהדימויים שהשתמשתי בהם במהלך השנים מצאו את דרכם לאותו מסלול וקיבלו משקל דומה. אז לא הייתי צריך לתת את הדעת איך זה מתקשר לכל המערך הכולל.

ד: ומה הקטע שלך עם הדימוי של העטלף או בטמן, תזכיר לי.

ע: זה דימוי סכמתי של עטלף עם טוויסט שקרה במהלך השנים באחד השימושים. האפליקציה שלו הייתה עם סרט דבק שחור ששינה את הצללית שלו.

ד: אבל מה הדבר שקשור לבטמן? מצד אחד נראה שזה פורים כזה של ילדים, וגם נראה שקשור איכשהו לסיפור ילדות כמו האקלברי פין?

ע: זה קשור לזה שבתור ילד מאוד אהבתי את בטמן. אינני יכול לתמלל מה היה העניין שלי בזה. אבל אחרי השייט, כמו שאני יכול לחשוב על הירקון כמשהו ששזור בתוך העיר ביחס לשאר חלקיה, זו אותה נוכחות של העטלפים בה. מעין נינוחות לצד אקזוטיקה. כמו נקודות בשגרה הגאוגרפית שיש להן פוטנציאל מפתיע. המשיכה שלי כנראה היא לדברים שטמונה בהם הפתעה קצת מורבידית.

מתוך "שתי נשמות מסריחות", צילום: דניאל אוקסנברג.

א: ספר קצת לגבי האלמנט השלישי שעשוי מרנדופן- פוליפן.

ד: פוליפן?

ע: כן החליפו את השם, חברה חדשה שמייצרת אותו.

ד: חצי שלו מזכיר את הדת' ראמפ. (פרויקט הגמר של עידו)

א: לי הוא דימה התבוננות כלפי מעלה בעמידה על אחד מהגשרים שבירקון, כאשר מביטים בין השלבים שלו.

ע: התכונה של החומר היא שהוא מייצר אסתטיקה של מודל, ושנורא נוח לא להתיייחס לטקסטורה או לגודל, אלא נטו לצורה, וכך הוא מעלה אפשרויות. חד משמעית זה המשך של העבודה הקודמת, כי כאשר סיימתי את העבודה על תערוכת הגמר, חבר שסיים כמה שנים קודם אמר "איך לא עשית פשוט את כל החצי"? וזה נשאר אתי.בזמן אמת זה לא היה ריאלי כי המשקל של הפסל היה מגיע לשלושה טון, אבל הבנתי שיש לצורה הזו בשלמותה כוח שהייתי רוצה לנצל, שגם נוגע בבעיות שלי כפסל. היה משהו בצורה הזו שייצר מספיק כוח, מעין פתרון עתידי, וכאשר הגעתי ל"נדבך" הייתה לי בעיה פיסולית דומה עם הג'ריקנים; הם היו זקוקים לאיזשהו פדסטל. נזכרתי במחשבה הזו והבנתי שזה הפתרון. לייצר משהו שדברים יושבים עליו, ועל הדרך לסמן וי. לעשות את המהלך המלא של הצורה מהעבודה הקודמת עם החומר הזה. "רינדור" של הצורה. זה התיישב לי טוב.

א: סגירת חצי מעגל.

ע: כן. אני גם מבין את האסוציאציות הרבות שעלו. לי היה קל להתייחס לזה כאל גל. תחשוב למשל על Visual Aids מדעיים, על דיוראמות, דיוראמה של נחל עם שתי נפשות פועלות. זה נראה לי הכי נחמד להתייחס אל זה ככה. אני חושב שהחומר הזה מאוד דומה לתוצאות של הדמיות, יש חפיפה בין המלאכותיות וחוסר הטקסטורליות ובכך שהן זוויתיות. זו ממש מקבילה תלת ממדית למה שאפשר לעשות בהדמיות, זה נוכח בהרבה שלבים. בזמן העבודה למשל, זו הנגרות הכי וירטואלית שאפשר לייצר. פשוט אותן פעולות של ניסור, אבל מורידים את האנרגיה ב... אלף אחוז. זה חומר מאוד מוצלח מהבחינה הזו.

א: הוא עושה חשק לעוד עבודות איתו?

ע: אני מאוד נזהר. אני חוזר תמיד לאותו מעגל של חומרים ודימויים ואומר, הפעם אני הולך לפתור איזה אישיו עם החומר הזה, וכל פעם מבין שזה לא קורה, או שזה לא אמור לקרות. אפילו שהפתרון מגלם שתי פנטזיות מאוד מאוד גדולות - הרמפה והעבודה הנוכחית - זה לא ההגשמה של הדבר. אבל אין לי ספק שאגיע לשם שוב.

מתוך "שתי נשמות מסריחות", צילום: דניאל אוקסנברג.

א: אני רוצה לחזור למה שאמרת על זה שדימויים וחומרים חוזרים על עצמם בתהליכי עבודה, מעין מצב שמכל האפשרויות הקיימות נשארים עם מספר מהלכים, חומרים ואפשרויות.

ע: כשאתה מגיע לבצלאל אז זה כאילו שהכל אפשרי. אין איזה גבול שבתוכו אתה יכול לפעול, אלא יש לך כשרון נזיל וכל פעם אתה יכול להצביע על משהו ולהתעסק בו. אני לא פוסל זאת, אבל במהלך התואר הגעתי להבנה דרך מרצים ותהליכים שיש איזשהו מנעד וכך ההגדרות מתחדדות. היום זה שונה כי משנה ב' צריך לצמצם לרמה המדיומלית בבחירת סטודיו. במקרה שלי המדיום התרחב, אבל מבחינה תמתית יש מנעד שבתוכו אני נע. רחב או לא, הוא שלי ואין לי עניין לשבור אותו כי הוא מכיל את הדי אן איי האמנותי שלי. ברגע שזו ההבנה, מתחילים לחשוב על כל מיני דימויים שנתקעים אצלך ואתה מנסה להבין מאיפה ההתהלבות? המסקנה שלי הייתה שהם מכילים כל כך הרבה ממה שאני מנסה להעביר, שאין סיבה שלא להשתמש בהם שוב ושוב.

ד: יש מצבים רגשיים רבים וסיטואציות אמנותיות בהן הקרקע נשמטת, ואתה לא מבין איך כל הכלים ששימשו אותך מאבדים רלוונטיות פתאום, ויש פעמים של שבר וצריך להתחיל דברים מחדש ולאחר זמן אתה מבין שהם היו שם כל הזמן, כמו מכתב שחיכה לך על השולחן ויש הרבה סיטואציות של בלאק אאוטים וקריסות. אם תצליח להחזיק כל הזמן את מקל הכוח אז תבורך.

א: בגלויה שמצורפת לתערוכה אתה מדבר על החלפת נוזלים שקשורה לאחוות גברים. מי הגבר השני?

ע: דוד חקי, בוגר טרי וחבר שמתחיל עסק בהדמיות של תערוכות. יש איזה דימוי שאנחנו עובדים עליו יחד, מעין תרשים זרימה של כלים שלובים. ג'ריקנים שנמזגים אחד אל השני. זה הרגיש כמו אילוסטרציה של שני חברים אמנים, שמחליטים לעבוד יחד וכל אחד מגיע עם החומרים והעניינים שלו. תחשוב יותר על משיכה אמנותית, בנאדם שאתה ממש אוהב ורוצה להיות בקרבתו ולעבוד איתו.

א: לסיום, דרורה, את מספרת על ההחלטה לצאת לשיט בסירת משוטים במקום סירת מנוע, ואומרת שזו החלטה שעידו קיבל, ובשבילך היה בזה משהו מאוד מרגיע.

ד: נכון. אני דיברתי על חוויה. חלק מהטיול עורר אסוציאציות ממש אישיות שקשורות למים וסיוטים שלא נתקדם לשום מקום במשוטים. ואז פשוט הרפיתי וההגיון של עידו עבד ממש נכון. אני לא יודעת איך. פשוט הרפיתי והוא לקח אותי. ככה צריך ביחסי מורה ותלמיד. אולי זה על זה קצת.