ביקור בהקמת התערוכה החדשה של מיטל כץ-מינרבו

האם עבודה על תערוכה מסתיימת ברגע שהדלתות נפתחות בפני קהל? האם זהו רגע לידתה, או המוות שלה? אולי שתי התשובות נכונות וטומנות בחובן את הדואליות ההכרחית הזאת, שמתקיימת גם בצמד המילים "לידה מחדש". אם נהיה חייבות לחטוא לה ולסכם אותה במשפט, נוכל אולי לומר שהתערוכה "הצמח הרגיש" של האמנית מיטל כץ-מינרבו עוסקת בחיים שלאחר המוות כאופציה למציאות חדשה, כזאת שמכילה את האחר.

כשמיטל החלה לעבוד על התערוכה לפני כחצי שנה, שתי עובדות כבר היו ידועות לה: הראשונה, לגבי החלל בה תוצג, חלל צדדי בקומת הביניים של בית האמנים בירושלים. העובדה השנייה היא שיוצגו בה תוצרים מתוך העבודה בסדנת ההדפס של המחלקה לאמנות בבצלאל, שם פגשנו אותה לראשונה. היא הוזמנה לעבוד בסדנה כחלק מהפרויקט האישי של המרצה אבי קריצמן, אשר הזמין אמניות להתארח בסדנת הדפס במחלקה וללמוד טכניקות הדפס שונות במטרה לעורר עשייה וחשיבה על הדפס כמדיום אמנותי עצמאי. אבי שידך למיטל את הליתוגרפיה, והיא התמסרה אל הסיזיפיות הכרוכה בפרקטיקה. במשך מספר חודשים היא עבדה בסדנה על הדימוי של "איש הקקטוס", הדפס המבוסס על רישום בעל שם זהה מהמאה ה-19 של האמן אודילון רדון: יצור קוצני, חסר מגדר וחסר גפיים; הכלאה בין אדם לצמח.

כשהלכנו לבקר אותה בבית האמנים בזמן הקמת התערוכה, מצאנו שכל ההדפסים נעדרים ממנה אך שעל הרצפה מוצבות שתי אבני הליתוגרפיה שעמן עבדה. האבנים עמדו זו לצד זו כמו בית קברות מיניאטורי, מקומן הנבחר מסומן בנייר-דבק בל ישכח ופניו החודרות של איש הקקטוס עדיין מוטבעות עליהן. היעדרות הנייר היא בחירה המבקשת השתהות, מכיוון שהיא מחזירה את תשומת הלב אל הלוח ומגלה אותו לא רק כאמצעי אלא גם כתוצאה. האבן מילאה את יעודה אך עשרות ההדפסות שהיא עברה קיבעו את מעמדה כבלתי ניתנת להחלפה, הן שינו בה משהו שהגביר את החיוניות שלה.

חלל התערוכה בבית האמנים הוא חלל קטן ומאתגר, ולכן היה ברור למיטל ולסאלי הפטל נוה, אוצרת התערוכה, שעליה להיות לא עמוסה אלא מהודקת; גם בעבודות שהיא כוללת וגם בדרך שבה הן מוצבות. זו תערוכה שכמעט ניתן להתבלבל ולקרוא לה קטנה, אבל הדיוק שלה טמון בכך שהיא מצליחה לשאוב השראה ולהתכתב עם מנעד רחב של רעיונות, יצירות ודיסיפלינות, ובו בעת לייצר את עצמה כקוסמוס מסתורי בעל פיזיקה משלו.

השם של התערוכה, "הצמח הרגיש", הושאל משמה של פואמה שנכתבה על ידי המשורר האנגלי פרסי שלי (Percy Shelley) בסוף המאה ה-19, בשיאה של הרומנטיקה. הפואמה מדברת על צמח מסוג המימוזה פודיקה ("מימוזה ביישנית") - צמח שנסגר ברגע שנוגעים בו. "מה שקורה בפואמה זה שהצמח מקבל האנשה," מספרת מיטל, "הוא גבר והוא מתאהב באישה שמטפלת בגינה, אבל יום אחד היא מתה - ככה זה ברומנטיקה. הגינה נשארת נטושה והוא נשאר שבור לב. הפואמה הזו מדברת גם על תהליכים ביולוגיים של צמחים בצורה של שירה, טמון בה הרבה ידע." בתערוכה מיטל מבקשת להחליף את המימוזה פודיקה בקקטוס, ולקרוא לקטטוס שלה הצמח הרגיש.

במרכז החדר מוצב פעמון זכוכית על פדסטל, ובתוכו מרחפת כמו חרק נדיר כריכת ספר שכותרתו "Stories Of Strange Women”. מיטל יצרה את הכריכה בטכניקה של הדפס בלט, במחשבה על ספר אמיתי שנכתב בסוף המאה התשע עשרה הנושא כותרת זו. לצד הפעמון, כמו רוב האובייקטים בתערוכה, מונח על הרצפה ז'קט שחור, אותו מיטל עיצבה וייצרה כשהיא נעזרת בייעוץ וליווי של מעצבת התפאורה והתלבושות רקפת לוי. המרקם של הז'קט מזכיר עור קשיח שהתבקע, גס ומבריק. ואכן המעיל עשוי עד לפרט האחרון, וכולל בטנה, רוכסן ותג הנושא את שם המותג Cactus Man by MKM.

לבד של הז'קט שמיטל המציאה יש נוכחות חומרית המזכירה אבן וזפת, אבל הוא לביש לחלוטין. בפנזין שיחולק לבאי התערוכה נמצאים גם צילומי אופנה שמציגים אותו נלבש על ידי דוגמנית, שם מודגש הסגנון הגותי שלו, שמזכיר לי ולעודד את הקליפים של הצמד הדרום אפריקאי Die Antwoord. לא סתם מיטל החליטה לתפור לז'קט קפוצ'ון. "ה-'Hoodie' מטשטש ושומר," היא מסבירה. "הוא נותן לך קשיחות של רחוב ומשדר 'אל תגע בי'. זה שיח של רחוב ושל אחרות. הז'קט הוא כמו האטריביוט של גיבור-העל, המסכה או הסמל שלו - יש להם תפקיד דומה, לטשטש ולאפשר ללובש אותו להיוולד מחדש, לשחק תפקיד אחר. אתה לובש את הנשל של הקקטוס ומקבל כוח להיות משהו אחר, מגדר אחר. אתה מקבל את הקשיחות של הקקטוס." ראיית הזהות והזהות המגדרית בפרט כבגד תפור, שההיגיון שלו הוא של פשיטה ולבישה מחדש, מייצרת חופש. בתערוכה עצמה הז'קט לא תלוי על קולב, אלא זרוק על הרצפה כמו נשל של נחש, לצד האישה המוזרה המרחפת בתוך ביבר הזכוכית שלה. "אולי אנחנו רואים פה רגע של חיים אחרי המוות, חיים חדשים," מתארות האמנית והאוצרת. החיים שאחרי המוות הם משהו אופטימי, מציאות חדשה שמכילה את האחר, שמייצרת שיח חדש על מגדר ועל מיעוטים.

Cactus Man by MKM || צילום אופנה של מיטל כץ-מינרבו, מתוך הפנזין שילווה את התערוכה

הטרנספורמציה מאפשרת ביטול של הסדר הישן באופן כמעט פוסט-הומניסטי, והיא רעיון חברתי אבל גם חומרי, שמהדהד אל החומרים בהם מיטל משתמשת. בין אם זו אבן הליתוגרפיה שנולדת מחדש, או כפי שעודד הצלם שלנו מצביע - אובייקטים שאנחנו מזהים אבל לא באמת מזהים, כמו למשל האותיות הלטיניות שנחתכו מזכוכית, המתפקדות כמו מראות אך מאבדות את הדיוק שלהן כשנשלח אליהן האור.

בין אם זה בתהליך היצירה או כמקורות ההשראה, מיטל קוטפת ושותלת רעיונות שמגיעים מזמנים שונים וממסורות שונות, מערבבת בין אסתטיקות שונות ויוצרת בתערוכה מעין גן אנגלי בו הצופה מוזמן לשוטט. האלמנטים השאולים, הרפרנסים והמחוות נולדים מחדש ומשתנים כאשר הם מתמזגים אחד אל תוך השני, ומייצרים מציאות חדשה ומסתורית בה לאחר יש מקום של כוח מהפנט.