האחים ספדי, "השד יודע מה"

הקרנת הסרט "השד יודע מה"

בימוי: בן ספדי, ג'וש ספדי

פסטיבל הקולנוע בירושלים

סרטם הרביעי של האחים ספדי, אשר קצר שבחים ופרסים במיטב הפסטיבלים ברחבי העולם הגיע גם אלינו. הוא מגולל סיפור אחד מני הסיפורים הרבים על העיר ניו יורק שכולנו מכירים (גם מבלי שהיינו בה). את חויית הצפייה בסרט אוכל להקביל לקריאה בסיפוריהם של ריימונד קארבר ושל ג'יימס ג'ויס, המתארים דמויות אנושיות תחת שיתוק וקפאון רגשי המצפות לרגע של התגלות שאולי לעולם לא יגיע.

כוכבת הסרט היא הארלי הולמס, המגולמת בידי אריאל הולמס. הדמיון בין השמות איננו מקרי, שכן סרט זה מבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של הולמס האמיתית, צעירה החיה בחברת מכורים להרואין בשולי העיר, שלוהקה לתפקיד הראשי. ידע מקדים זה מלווה את הצופה מהרגע ששמה מופיע בקרדיטים הפותחים תחת שתי הקטגוריות הנבלדות, ומכאן אנו מוזמנים להצטרף אל מסע שוטטות עירוני מטלטל בין קרוב לרחוק, כאן ושם, אמת ובדיה.

לצד הארלי, בולטים שני ייצוגים גבריים הקשורים אליה רגשית. האחד הוא בן זוגה, איליה, מעין מארטיר יפהפה ומדובלל, שנוכחותו המעורפלת בחיה סוחפת אותה למערבולת של תשוקה והלקאה עצמית תחת האשמותיו הבלתי פוסקות בחוסר נאמנות. למן הרגע הראשון אנו פוגשים בשניים תחת תנאים אלו, בלי לדעת מה המניעים לכך, אם ישנם כאילו, מלבד הערפל ההזייתי של חייהם. הדמות השניה היא מייקל, סוחר סמים ומכור גם הוא, המאפשר להארלי להנות ממחסה בדירה המרופטת שלו ומ"מנת חסד" פה ושם עד אשר "תתאפס" ותגייס מספיק כסף לממן לעצמה מנה. על פניו, שני גברים המאפיינים שני קטבים. האחד שטן רודה, והשני מלאך גואל. הגאולה אשר מייקל מציע להארלי היא בסופו של דבר שיעבוד אל הסם והכליון אך זו מהלומה מרוככת יותר מזו הישירה שיש לאיליה להציע לה.

לא תמצאו פה עלילה לינארית, רע וטוב מגולמים בדמויות ייצוגיות, מעגליוּת או קתרזיס משתקי גרון. מצב זה של אין- גאולה הוא זה שמעצב את כל הסרט ודמויותיו אשר ממוקמות חברתית, נפשית ורוחנית על אותו רף אחת ביחס לשניה: מכורים לסמים אשר השקפתם נפרשת למרחק של עד כמה שעות קדימה למנה הבאה וחוזר חלילה. הם חיוורים, גמלוניים, שדופים, ובעיקר מוקסמים. מוקסמים מפירורים של ידיעות גדולות המגיעות דרך גישה לאינטרנט מהיר בספריה הציבורית או מחפצים יומיומיים כגון תופסי חלומות ובגדי עלית שנמצאו מרופטים בפחי אשפה. הארלי, ה"קדושה" מבין כולם, מובדלת רק על סמך העובדה שקולה שלה הוא המגולל את הסיפור.

יחד עם זאת, כצופה, אינך מנוכר לדמויות ולו לרגע. מדויק יותר לומר כי ניכור אינה אפשרות מתקבלת על הדעת לאור הטיפול המסור והרגיש של האחים ספדי, אשר מצליחים להמנע מליפול בפח המידי של מוסרניות פטרוניסטית שנובעת מצפייה מרוחקת על תופעה. עבודת המצלמה המשובחת, המשוטטת אך לא נושמת; נשארת צמודה וקרובה אל הדמויות ואיננה מאפשרת את טווח הבטחון מאותם נדכאים בלתי רצויים אשר מושג ביומיום בהגברת צעדים או הסתת מבט. כתוצאה מכך, נאלצים הצופים להביט ולבחון את הנעשה כמו היינו אחד מהם. בנוסף, טכניקה זו מאפשרת להסתכל באופן אחר על אותה עיר אגדית, שנוכחת רק על ידי עקרון ההחסרה: כמעט ואין רואים את גורדי השחקים והחלונות הגבוהים, וגם לא את שאר הצועדים ברחוב, הנורמטיבים, אשר נותרים מחוץ לפוקוס או נשמטים אל מחוץ לפריים כשניה לאחר שהופיעו בו. הצופה נותר רק עם הטקטיליות של הקירות והמדרכות עליהן הדמויות שעונות וצפונות. בנקודה זו טמון עוד קצת מסוד הקסם של הסרט. ברגעים אלה בהם אנחנו מקבלים שיירים ממראות העיר, המאופיינת באור מסנוור ומסגיר על פני השדרות הראשיות והמדרכות ההומות, מוצגות לנו הדמויות כמהלכות בתוך מרחב תודעתי סמוי ומסומא, כמו אין אף אחד מלבדם, פרט לאותם עוברי אורח שחורגים לשניה אל עבר התחום האסור שלהם, ומנדבים להם דולר או שניים.

הסרט לא מחדש הרבה מבחינת הנרטיב שלו, הקיים במסורת הספרות המודרנית, אך הוא כן מציג את תפיסתו בקרב יוצרים צעירים בן זמננו, אשר העניקו לו טיפול מסור ורגיש דרך המדיום הקולנועי. כאן טמון יסוד החידוש בתהליך יצירה, אשר לעולם לא נשחק כל עוד אדם קם ובוחר דבר לתת עליו את הדעת, בין אם במהלך שאפתני ורווי פאתוס, ובין אם במהלך פרגמנטלי דמוי פסקה במחברת. ברגע שרעיון או מבנה ישן שחולץ לובש אדרת בת זמננו, יש לתת עליו את הדעת מתוך הכרה בקורפוס הרגשי של האדם שבחר לחלץ אותו. במקרים רבים תתקבל כנראה תוצאה פושרת, אבל לעתים ישנן הצלחות גדולות.

מעלה חרס - כל הקטעים.

#מעלהחרס #ממומלץ