top of page
k6maC_thick%20(1)_edited.png

שחר יהלום מתארחת בסדנת ההדפס


שחר יהלום למדה תואר ראשון במדרשה ותואר שני באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק. רק לפני חצי שנה חזרה לישראל, וכבר הספיקה להעביר סדנה קצרה בשבוע הסדנאות הקצרות של המחלקה. כיום היא מתגוררת בתל אביב, ועולה בכל שבוע את הדרך המפרכת לירושלים כדי לעבוד בסדנת ההדפס של המחלקה, אליה היא הוזמנה על ידי אברהם קריצמן.

זוהר: מה את עושה מאז שחזרת מניו יורק?

שחר: הרבה רישומים, עבודה בטכניקת מונוטייפ שלא מצריכה סדנה, ופיסול. מאז שאני פה התחלתי לעשות עבודות בזכוכית, אני מנפחת זכוכית בתוך תבניות שאני בונה בסטודיו ואז לוקחת אותן לסדנת ניפוח בתל אביב.

זוהר: איך הגעת לסדנת ההדפס בבצלאל?

שחר: העברתי כאן את הסדנה הקצרה בתחילת השנה וחלק גדול ממנה היה סביב הדפס. בסדנה פגשתי את אבי והוא הציע לי לבוא לעבוד קצת. ההצעה שלו הייתה ללמוד לעשות ליתוגרפיות, שזה משהו שאף פעם לא עשיתי. גישה לסדנת הדפס זה משהו שרציתי, בקולומביה יש סדנה מאוד רצינית שעבדתי בה במהלך הלימודים ואחריהם. לפני שעזבתי לניו יורק שמתי לב שיש בעייתיות בעבודה בהרבה מאוד מדיומים, שהסטודיו האישי שלי לא באמת יכול להכיל את כל החומרים והאפשרויות. כבר אז הרגשתי איזשהו צורך לשלוח זרועות אל מחוץ לסטודיו, שהוא מקום אולי יותר לרישומים ולפיסול עם חומרים בסיסיים. התחלתי לפתוח את תהליך העבודה שלי לסדנאות בחוץ. זה העלה את העניין של להצליח לעבוד עם עוד אנשים מסביב, שזה לא תמיד פשוט ומשהו שאני אישית מאוד נרתעתי ממנו בעבר. העדפתי אפילו להשאיר את תהליכי העבודה שלי מאוד בסיסיים רק כדי לא להצטרך לעבוד כשאנשים מסתכלים עלי, כי הרגשתי לא נוח.

אחת הסיבות שאני מגיעה לפה היא שזה נהיה לי חשוב. לא רק כי זה מאפשר את העבודה בסדנה, אלא מעצם האינטראקציה הזו והעובדה שאני עובדת במקום בו עוד אנשים עובדים, ואני רואה מה הם עושים והם רואים מה אני עושה. לפתוח משהו במקום הזה של "עשיית האמנות" - שהוא יכול להיות גם גרוע. אפשר לעשות דברים גרועים וזה סבבה, לנסות דברים ולהיות הכי רעה בעולם ואנשים רואים שאת ממש גרועה וזה קול.

רוני: את יכולה לראות השפעה של זה בעבודה שלך, גם אם זה דברים שרק את יודעת? שכשמישהו עומד ומסתכל כשאת עושה את ההחלטות הכי גרועות?

שחר: כרגע אני חושבת שאולי זה מייצר שינוי מעצם זה שכשאני מגיעה לעבוד לבד בסטודיו אז זה ביחס למשהו. קשה לי עוד לראות איך זה משפיע. הרבה פעמים כשהדברים יוצאים החוצה, זה כשהאמן יודע מה הוא עושה והוא רק צריך להפיק את הדבר, וזה משהו שאני כמעט ולא עושה באמנות שלי, אני משתדלת להימנע משלב ההפקה. אני רוצה שבכל רגע של התהליך יהיה מקום של חופש של יצירה ולא של הפקה של משהו שאני יודעת מה הוא צריך להיות.

רוני: מתוך זה שאת לא רוצה להפיק את גם לא רוצה לדעת?

שחר: אני לא רוצה לחלק את התהליך לתכנון וביצוע, אני רוצה לשבור את הדיכוטומיה של תכנון וביצוע. שהביצוע יהיה כל הזמן. מצד אחד להפסיק להשתמש במילה "אימון" או "לנסות", שדבר שאני עושה הוא לא סקיצה למשהו אחר ולא ניסיון לקראת משהו אחר אלא הוא הדבר עצמו. באותה מידה אחרי שאני עוברת איזשהו תהליך ואני רואה איזושהי תמונה או תכנית לטווח הארוך, גם אז להצליח ליצור חוקיות בעבודה שתאפשר בכל רגע נתון את החופש הזה. זה קשור במערכת חוקים שאני יוצרת סביב העבודה.

זוהר: דיברת על זה שאת עובדת גם בסטודיו וגם פה בסדנה וגם במקום שאפשר לנפח בו זכוכית… יש בזה סכנה מסוימת? איפה הכל נפגש ומתאחד? צריך פרויקט שיצור את זה או שזה קורה באופן טבעי?

שחר: תמיד יש לי בראש איזושהי תערוכה, לא משנה אם היא קיימת או לא, ברור לי שהיא תהיה בסופו של דבר. אני מנסה לחשוב איך הדברים עובדים ביחד. זה משהו שחשוב לי מאוד במיוחד בחלק הראשון של תהליך העבודה, שיכול להיות 90% מהתהליך. רגע לפני שהכל מתלכד למשהו אחד, נראה לי שחשוב לתת לכל אלמנט של העשייה לעוף למקום שהוא רוצה לעוף אליו ולא לנסות למשוך אותו כדי שהוא יתחבר לדברים אחרים. לתת לו ללכת למקום הכי רחוק ומהקצוות הרחוקים האלה לראות מה קורה ביחד. זה ניסיון ממש הפוך, לא לחבר את הדברים.

זוהר: מתי נוכל לראות את הליתוגרפיות?

אני לא בטוחה שאלו עבודות טובות, אני לא מרגישה כאילו שזה מהרישומים המוצלחים יותר ואני בספק אם יצאו לי עבודות מוצלחות בטכניקה הזו במהלך מספר השבועות שאני אעבוד פה. התחלתי לפני שבועיים ובטח אהיה פה עוד כמה שבועות. הרבה פעמים יש תכנים שקשורים לחומר של העבודה שלוקח להם זמן לשקוע ולהיכנס ממקום אחר אל תוך היצירה, ואז הטכניקה הופכת למשהו שברור שהוא צריך לקרות. כרגע זה לנסות משהו שאני לא יודעת מה הוא עושה, מה האיכויות שלו, אני לא מבינה עד הסוף למה לעשות את זה, בשביל מה.

זוהר: למה לשייף את האבן הזאת כל כך הרבה…

שחר: כן… [צוחקת] אני גם לא כל כך משייפת אותן, עשיתי אבן אחת ואז אמרתי שאני אעשה דימויים שחורים וככה אני לא אצטרך לשייף, אפשר להשאיר אותה שחורה ולחרוט משהו. זה להביא את עצמי למקום אחר, להחזיק ביד חומר אחר, לעשות משהו במקום שהניסיון שלי לא תקף בו. יש מדיומים שאני מיומנת בהם והניסיון בחומר מגיע בהכרח עם דימויים מסוימים וחוויות מסוימות וקונספציה מסוימת. לעשות משהו חדש גם אם הוא נורא לא הגיוני, מעצם זה שהוא חדש ולא מוכר, מאפשר תזוזה של הדימויים והחומריות. אני עושה את זה הרבה בשביל התזוזה הזאת, ולא כל כך מעניין אותי כרגע שתצא לי סדרת עבודות נורא טובה, מעניין אותי להזיז קצת את הדברים ולאפשר למשהו חדש להיכנס לשפה, ואולי לא. המושג "להתנסות" הוא בעייתי, כשאת קמה בבוקר והולכת לעבודה את לא "מתנסה בלעבוד", את עובדת. זה אותו הדבר, אתה לא מתנסה בעשיית הדפסים, אתה עושה הדפסים- גם אם הם גרועים. אני רוצה לא לחשוב בדיכוטומיה שבה אני מתנסה במשהו וכשאבין מה לעשות אעשה עבודת אמנות.

רוני: את נהנית פה עם כל הסטודנטים שמציקים לך? זה משפיע לדעתך?

שחר: בכלל לא מציקים. אני לא אגיד שאין לי רגעים ביום, כשאני נמצאת פה מהבוקר עד הערב, שאני אומרת לעצמי "הייתי יכולה להיות עכשיו בבית לעשות רישומים בשקט…". אבל לא, זה לא מציק כששואלים, להפך. ויש דבר שנראה לי חשוב אבל אני עוד לא יודעת איך בדיוק הוא קורה, אבל כל מה שקשור לאיזושהי קהילה של אמנות. במיוחד כי לא הייתי פה כמעט ארבע שנים אז כשחזרתי זה פתאום נהיה לי נורא חשוב, להיות באינטראקציה עם עוד אמנים לא רק במקום של "הנה, עשיתי תערוכה, לכו תראו". לפני שנסעתי לקולומביה, פה בארץ, זה לא היה לי משמעותי.

רוני: ובלימודים לתואר הראשון, איך זה עבד?

שחר: עבדתי בסדנת פיסול והיו אנשים מסביב אבל הייתי עם עצמי. רוב הזמן לימדתי אמנות ואני מאוד אוהבת ללמד, בעיקר אני אוהבת לדבר עם סטודנטים ולראות מה הם עושים, להחליף רעיונות. זה נראה לי חשוב. זה מתקשר לי גם לעניין של גנבות אמנותיות.

רוני: את גונבת? זה לפרוטוקול.

זוהר: זה יהיה רשום.

שחר: אני חושבת שזה חובה לגנוב, בטח.

זוהר: ואם יגנבו ממך זה בסדר?

שחר: הרבה דברים שעשיתי בפיסול אני יכולה לראות את ההדהוד שלהם במקומות אחרים אחר כך.

זוהר: אין לך תחושת רכושנות כלפיהם?

שחר: יש, אני חושבת שלכולנו יש במידה מסוימת - זה המפעל שלי... אבל זו נראית לי מחמאה גדולה כשמישהו מושפע ממך. גנבה היא לא מילה טובה לזה. אנחנו מנסים לזוז ביחד - קדימה, אחורה ולצדדים. אנחנו עוזרים אחד לשני לזוז, זה בסיסי. אנחנו עושים אמנות בשביל ה'ביחד', לא למגירה או כדי שנתמוגג לבד, אז למה לא לזוז ביחד עד הסוף? למה לפחד? זה כמו שהולכים לטיול ויש מישהו שעייף אז אתה נותן לו יד ולוקח אותו קדימה.

רוני: זה מאוד קהילתי ונדיב. את מההתיישבות העובדת?

שחר: אני מקיבוץ של השומר הצעיר.

רוני: גם אני!

זוהר: עכשיו הכל ברור.

    כתבות נוספות

bottom of page