טריפ במאה שערים, חלק א'

17/3/16 סיפור על מסע צהריים שמתחיל בכנסיה ובמהלכו צריח של מסגד נטוש מסית את נתיב ההליכה אל תוך שכונת בית ישראל.

רחוב אתיופיה, ירושלים

להבריז משיעורים זה חשוב. לא רק בשביל לגרד עוד שלוש שעות לעבוד על ההגשה של מחר או לטובת משמרת משתלמת בעבודה, אלא פשוט בשביל לחרוג מהמוכר. בלימודים לתואר אוניברסיטאי על אמת, על פי חברים, מדובר באפשרות שחייבים לנצלה. אין בדיקת נוכחות בכל הקורסים, לעתים ההרצאה הפרונטלית של מרצה לא מעשירה ומחכימה עם כל סטודנט באותה מידה שלמידה עצמאית יכולה. על כן יש כאלה שנוגסים במערכת השעות ומפנים לעצמם משבצת קבועה בה הם לומדים לפי הקצב והיכולת שלהם, או מתפנים לעיסוקים אחרים.

הפריבילגיה הזו לא קיימת במסלול הלימודי שלי מהסיבה הפשוטה: הרבה מהעשייה וההשכלה הספציפית הזו, היא תלויית מקום. סדנאות ההדפס והפיסול, חללי עבודה נוספים או היכולת לקבל שיקוף על תהליך עשייה מחברים שעובדים במקביל על פרויקטים משלהם; אלו סוג הפריבילגיות שעבודה עצמאית ויחידנית מהבית לא מאפשרת. מה גם שהבית הוא לא תמיד נישה לעשייה יצירתית.

נסיעה לבצלאל יכולה להיות "מאני- טיים", או ביצת מחשבות להתבוסס בתוכה. רעיונות וגופי ידע חדשים מעובדים עשרים פעם, אבל לא מצליחים להתנסח באופן חומרי. תקיעות. לכולם יש אותן, והן חשובות. רגעים במהלך כל תהליך עבודה בריא בו נדרשים לפרק זמן קצר להרפות ולחזור בכוחות מחודשים. במקרים רבים הצורך נבלם על ידי מחויבות להכנס לשיעור הבא, שם גופי ידע חדשים נרכשים ונדבקים אל התאים האפורים במוח כמו נבגים על גזע עץ. אני גרוע בלהבריז. יש סיכוי שאני הבנאדם שהבריז הכי מעט פעמים במהלך כל חייו ממסגרות לימודיות. גם במקרים כמו המתוארים לעיל, כשהמוח סובל ממטען עודף.

דווקא ברגע כמו זה, חבר שהתקשר הצליח לשכנע אותי להצטרף אליו בספונטניות לטיול כנסיות באזור מוסררה ורחוב הנביאים. הברקה של הרגע על חשבון שיעור. לקחתי.

חנין, במילעל, הוא חבר מהצבא וגם מדריך טיולים, ושנינו חולקים אותו צורך להזיז את הרגליים בתור כלי לטיהור המחשבות. הוא עושה את זה בנחישות גדולה יותר ממני, אבל שנינו מסכימים שברגעים הכי סבוכים רגשית; שוטטות ללא תכנון מקדים או יעד סופי היא אחלה "טריפ". נפגשנו ברחוב הנביאים. זהו רחוב שאני עובר בו כל יום באוטובוס אבל כבר מעל לחצי שנה שלא הלכתי בו ברגל. פיתחתי לגביו דעה שנוגעת לאופן בו אנו חווים את המרחב הציבורי דרך המבט.

צורת התבוננות אחת היא כזו שמתאפשרת מהזוית של הולך הרגל, המשתהה. הולך הרגל יוכל לומר על רחוב הנביאים: בסך הכל מדובר במרחב של התרחשויות. יש בו בית אחד שנראה כך, לידו בית שנראה אחרת, תמונה רודפת תמונה וביניהן נעים אנשים שמייצרים אינטרקציות, ולאחרונה גם תקיפות. זו דרך התבוננות שסיגלתי בנסיון לאזן את עצמי בהגעה לאזורים שמעוררים בי חוסר נעימות. אבל צורת ראייה זו מתאפשרת רק במגע עם המציאות ברגליים. מנגד, הנסיעה באוטובוס מייצרת התבוננות מרפרפת, חיצונית, כזו שמציפה את ההקשרים מתוך המראות. אפילו ללא ריבוי של תקריות בתחומו. בתפיסה שלי רחוב הנביאים הוא הציר המוביל אל מרכז העצבים הרופפים של העיר הזו, בחצי שנה האחרונה. מתוכו נשפכים סוגים שונים של ארכיטיפים, שכבות סוציואקונומיות, ממסדים דתיים, ושני לאומים עצבניים במיוחד. זו ראייה הכרחית, כי היא מולידה מידת זהירות מסוימת, אך גם שיפוטיות חריפה ומסוכנת.

מסגד ליד שטראוס.

מרחוב הנביאים נכנסים שנינו אל הכנסיה האתיופית. מבנה עגול וסימטרי בלב חצר מרוצפת. המסורת מכתיבה לבאי הכנסיה להסיר נעליים בכניסה, אז אנחנו נכנסים פנימה יחפים. במרכז הכנסייה ממוקם המזבח, מאוגף קיר פנימי שיוצר בחלל הציבורי של הכנסיה מעין פרזדור מעגלי מרופד בשטיחים. אין בה את חמירות הסבר שאני מכיר מכנסיות אחרות בהן ביקרתי בעיר. היא אוורירית יותר, בזכות מקורות אור רבים שמגיעים מחלונות מכל עבר, וגם בזכות הצבעוניות הפסטלית של הקירות. בצמוד לקירות מונחים עציצים ופרחים מלאכותיים, ירוקים-ירוקים ואדומים-אדומים. על רקע מראה שכזה, הרפרודוקציות המעטות של איקונות ביזנטיות נראות ברצינות התהומית שלהן תלושות מהקשר.

כאשר אנחנו יוצאים מהכנסיה, מתקשר חבר נוסף שלנו, רוי, ואומר שיצטרף בקרוב. מן הכנסיה אנו ממשיכים את השיטוט פנימה אל רחוב אתיופיה, שם לא יצא לי להסתובב מאז שעברתי לעיר. הפומביות של רחוב הנביאים והסאן שלו מתמוססים ככל שנכנסים פנימה אל הרחובות הקטנים, עד שאין עוד איש מלבדינו בשדה הראיה. מתחילים לאלתר; רגע אחד פוזלים לעבר מרפסות מתות לנפול, רגע אחרי נכנסים אל תוך חצרות קטנות ובלתי מטופחות שבליבן בתי ישיבות ומרכזים קהילתיים דתיים. אנחנו עוצרים לעשן על ספסל בתוך אחת כזו.

בטבעיות גמורה, מתוכנית א', שהיא ביקור בכנסיות לכיוון רחוב שבטי ישראל, אנחנו מתחילים לנוע לפי האינטואיציה וללא כל התמצאות באזור עד שמתגלה לפנינו הסאן והמתלול של רחוב שטראוס, ומעברו המרוחק מבצבץ צריח של מסגד. מסגד, בלב השטעטל, צעדים ספורים משטראוס. מחשבות על בתי אלוהים מתגלגלות מאליהן. על זה שיותר משאלוהים צריך בית, ישנו רעיון שצריך להיות מאוכלס בתוכו, ולרעיון הזה קוראים גאולה. קונספט מוצלח למדי. אפילו עליי הוא השפיע כשהרמתי את מבטי אל עבר התקרה הקמורה בתוך הכנסיה, והחלל כמו נגס בי. אין ספק, רעיון שכזה ראוי לתפארת, ובכמה שיותר מהדורות וגדלים. לאו דווקא כי אלוהים זקוק לבית, אלא כי זו דרך ביטוי יפה לתגובה אנושית: השתוממות והתעלות רוח מסוימת לאורו. התחלתי להבין גם איך תובנה זו סוללת דרך לרעיון חדש יותר, קדושת מקום, שאתו אינני יכול להסכים.

חנין, איש התושיה של היום, מציע שנלך לבדוק מה הולך שם ואולי אפילו נכנס פנימה; אל תוך מסגד, בלבה של אינתפאדה. באותו רגע, בואכה רחוב שטראוס, שעת אחה"צ ביום חורפי, זה דווקא נשמע כמו הדבר הנכון לעשות. רוי מצטרף ואומר גם הוא שזה רעיון מצוין.

טריפ במאה שערים - חלק ב'

#מעלהחרס