על החיים במטס נמוך

השבוע היה יום השנה לפטירתה של המשוררת דליה רביקוביץ'. כחובב שירה בלתי בקיא או מומחה באיזשהו אופן, אני מודע לכוח שקיים במדיום הספרותי הזה, שבעיניי, בדומה לפרוזה, הוא בעל יתרון על שפת האמנות החזותית. החזותי מבקש ללכוד באמצעיו ובמגבלותיו דבר מה שאפשר תמיד לקיים עליו דיון מעמיק ומשכיל, אך לנצח הוא יהיה משהו שנסוב מסביב לתופעה עצמה. הדיבור אמנם משחרר את תמצית העניין, ואולי גם מאפשר לראות מבעד לתופעה, אך היצירה החזותית תמיד תשאר בגדר עכבה. כאשר הדיבור כנסיון עצמו הוא אבני הבניה, מדובר בקרבה הכי קרובה של האדם אל המופשט. וזה היופי שבשירה טובה. על כן ישנם מספר משוררים, בעברית בלבד כמעט, שלעתים אני חוזר אליהם.

דליה רביקוביץ' היא משוררת מסוימת בעייני. כאחת שגוף יצירתה מצומצם יחסית, לטענתה בעקבות הצורך להגן על פניה מעצמה ולהטיל חיץ בין השירה לחיים, אני מוצא בצניעות שלה יסוד טרנסצדנטי שמאפשר לעולם התופעות לעבור דרכה, להשאיר חותם, לעתים צנוע ביותר, ולהמשיך הלאה. לשם ההדגמה אביא כדוגמת- נגד משוררת עברית מושכת הערצה אחרת, אולי המזוהה ביותר בקרב אנשים צעירים, וזוהי יונה וולך. וולך לא שמה על אף אחד, פשוטו כמשמעו. מפעל חייה הקצרים כלל התבוננות מתמדת פנימה, אל עבר הנסתר, בין אם עקב תשתית נפשה הרעועה או חקירה קפדנית יותר "בשדות האל. אס. די" ואל תוך המיניות המופרזת שלה. הגילויים שלה היו מרעישים, אקסטטיים ממש, מקבילים לעולם התובנות והדימויים האנתרופומורפיים, הקבליסטיים משהו. כדוגמה אני מביא לפה שיר:

"סנטימנטים בקופסה של בדולח", "הנץ המרחף", "מחול הצבועים", "אינסטינקטים שנראים כמו פז". זוהי רק תמצית מתוך ארסנל הדימויים האל- מציאותיים של יונה וולך. כתוצאה מהתבוננות מתמדת אל הפנים, נבירה מתמדת עם את חפירה זמין בהישג יד, שברגעי שיא מגיעים לתגליות מהדהדות, כאשר מעל כל זאת, סביב כל זאת, ובזכות כל זאת, עומדת יונה עצמה, אשר מטעם עצמה יודעת כי היא "הברוכה". ההצעה של וולך מאז ומתמיד היתה המפתה ביותר בסביבתה, ולא בכדי היא משמשת עד היום ככהנת המילה הבודדת לצעירים בארץ: כשהמציאות בלתי ניתנת להכלה, האקסטזה היא המוצא המושך ביותר שיש. אבל לאקסטזה ישנו גם מחיר כבד בד בבד. היא מבודדת את היחיד בתוך עולמו. היא מעודדת לחפש משמעות עמוקה בתוך עולם דימויים שטבעו נועד להישאר סתום בפני אחרים, על אחת כמה וכמה בעידן של היום, בו למדע ולפסיכואנליזה יש הסבר למקור התופעות. לא בכדי הנהירה אל לימודי מדעי המוח למשל, היא אחת הסיבות לשיאי שפל בהרשמה ללימודי מדעי הרוח בשנים האחרונות. אמנם חיים בלי קורטוב של אוטופיה משולים לגהנום עלי אדמות, אבל פניה חד סטרית אל תוך עולם הדימויים האישי של היחיד והשימוש בו כתשתית למהות כוללת היא בסופו של דבר הפרטת הנפש ואבדן יכולת ההזדהות.

היכולת לאמפתיה והזדהות היו בעיני דליה רביקוביץ' האמצעי היחיד נגד מצוקותיה, אשר ידעה מראשית חיה עם מותו של אביה בתאונת דרכים בהיותה ילדה, דרך החיים כילדת חוץ מוחרמת בקיבוץ, ובהמשך כבוגרת עצמאית שאת בנה היחיד ילדה בגיל מאוחר דרך דיכאונות חוזרים ונשנים. ההתיידעות לכאב, ולא הבריחה ממנו, הם שהנחו אותה בחיים ומשם אל הכתיבה, שם זיקקה את מה שלמדה על בשרה או מהתבוננות אל החוץ, אך תמיד ידעה לחזור עם תובנותיה אל הקרקע ועל סובביה, ביודעה שהכאב האישי שלה אינה מייחד אותה מהזולת.

בשיר ה"בגד" שנכתב בשנת 1969, מחייה רביקוביץ' את ההתבוננות שלה על המציאות דרך סיפור מהמיתולוגיה היוונית: מדיאה, אחת מהדמויות הטרגיות הגדולות מסיפורי המיתולוגיה היוונית, ננטשה על ידי גיבור המלחמה יאסון, אשר לו עזרה להשיג את גיזת הזהב, לטובת נסיכת קורינתוס. על מנת לנקום ביאסון, העניקה מדיאה לנסיכה אריג, אשר בלבשה אותו על גופה החל לבעור כמו גחלים והחום הלוהט סגר על גופה עד לכיליונה. בשיר רביקוביץ' מקבילה את קיומה שלה לזה של הנסיכה: נתונה לסכנה מתמדת מהקרוב ביותר: ממנה עצמה, כפי שהיא אומרת בסיום השיר. בתחנות שהיא מציבה היא מזכירה לעצמה שאותה סכנת עולם שאורבת מכל עבר, ברוח השורק, או בסכנה ממשית שהתקיימה בזיכרון ילדות כשהסתובבה בשיער חפוף ברחוב, קיימת היכולת לראות את העולם בצלילותו על כל סכנותיו. פה ההבדל בינה לבין וולך, שויתרה על העולם המציאותי לטובת מלכודת הדבש האקסטטית. היא ביקשה לגעת במציאות באופן בלתי אמצעי ביודעין שהמחיר כבד ואין גמול רוחני לדבר בהכרח. אך בניגוד ליונה הברוכה, היא גם הזכירה לעצמה כי היא רק בת אדם, בטח לא נסיכה. גם הבחירה בדימוי הבגד הלוהט של אשתו של יאסון לא מקרית, והיא מהווה אנטיתזה לפרץ הזיקוקים של וולך. בלי ריקושטים, בלי להבות אימתניות, רק רמזים קטנים וצנועים אך ממיתים פי שניים.

אמנם, לחוות את המציאות באופן בלתי אמצעי, פירושה גם חילוצו של האדם מבדידותו על ידי יישור המבט אל זולתו, שם ממשיכה המציאות מעבר למגבלות התפיסה הסובייקטיבית שלו. זהו מהלך שתובע צניעות, ואי לכך, גדולתה של רביקוביץ' היא בצניעותה. ההבנה שאותה תהום אשר היא עומדת על פיה היא גם נחלתם של המאושרים באדם, הגבירה את התהליך השירי שהתחיל בצעירותה, כאשר בשנות השמונים, במקביל להפיכתה לאם, החל מהלך מדיני שהתגברותו הגיעה לשיא במלחמת לבנון הראשונה, אשר במהלכה חילות הפלנגות הנוצריות בלבנון, בנות בריתו של צה"ל, חדרו אל מחנה הפליטים סברה ושתילה וטבחו בתושביו, נשים זקנים וטף. האישי לצד הפוליטי נוכח ביצירתה הבוגרת, ובראיון אצל ירון לונדון, בו דברה על אחד מספריה החשובים ביותר "האהבה האמיתית", נשאלה האם ישנו קשר בין הדאגה לילד הפרטי שלה לילדים של אחרים, ותשובתה הייתה חיובית ללא כל סייג:

"הבן שלי הוא אחד מילדי העולם, ככל שמצב ילדי העולם יותר טוב, הבן שלי יותר מאובטח. אם אני רוצה שתהייה בעולם ערנות לילד שלי, אני מוכרחה להגביר את הערנות הכללית. זה לא דבר שנעשה בפרוטקציה ליחידים. אמנם כשאין ברירה בסוף כולנו מגיעים לתהליך המכוער הזה של פרוטקציית יחידים. אבל ההתחלה צריכה להיות אחרת, התשתית של הילדים כולם".

על פי אמות מידה של המציאות של היום, מדובר בנאיביות פושעת כמעט. במדינה שכבר אולי הופרטה לדעת, בה החלש מופקר לחסדי עמותות, ולא לחובות המדינה, אי אפשר לקחת בחשבון אמירה כמו זו מבלי להכניס לשכלול את המחיר האישי שעלולים לשלם ברגע שנרדמים בשמירה על עצמינו, בין אם זה מפני הנהג שחתך במעבר חציה או אם זו מחלקת הגביה. אבל ההבנה הרביקוביצ'ית שבראיית האחר אתה רואה יותר טוב את עצמך ואת החללים הריקים שביניכם, יש ערך רב יותר, ובטווח הארוך אדם שמשכיל להשלים עם התסבוכת הזו מקבל חסיון מפני המציאות על ידי התוודעות מוחלטת אליה, ולא על ידי הזרקת מחזקי צבע וטעם מלאכותיים לתוכה.

#מעלהחרס #ממומלץ