בפעם השלישית

בפעם השלישית בה עקרו לי שן בינה הגעתי לבדי אל קליניקה דיסקרטית ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים. אימי השיגה לי פרוטקציה באמצעות קסמה האישי הרב, שלצערי לא ירשתי, ורופאים פרטיים עמלו בכדי להבטיח את נוחיותי המרבית. הייתי למודת קרבות ולכן הלכתי לבדי. הייתה זו תקופה חדשה עבורי, עידן של אומץ ונחישות. שיני כבר היו רגילות להיעקר כמו פירות בשלים מן העץ, הן ניתקו בקלות למגע יד מיומנת ונפלו אל הקרקע. כשתבוא השן הרביעית אולי לא אצטרך הרדמה בכלל, לא הרדמה ולא סעודות אחרונות. האושר המתין לי.

האסיסטנטית אשר בידיה הפקרתי את גופי הפעם לא הייתה רוזה, אלא כפילה מן הסוג הפשוט. כיאה לחברה בגילדה, גם לה היה שם מזרח אירופאי וגילה היה קרוב לגילי. למעשה היא הייתה גדולה ממני רק בשנה אם מעגלים, וכבר היה לה מקצוע להזדהות עימו ומשרה קבועה בקליניקה דיסקרטית בירושלים. מכיוון שהייתי נתונה לחסדיה, זקוקה לה שתגיש לרופא את כליו בצייתנות ותשאב את דמי הניגר בעדינות, הבנתי שככל שתדמה לי פחות כך אוכל לסמוך עליה יותר.

הרופא היה חביב ופיתח עימי שיחה קלילה. תהיתי אם הוא עשיר ואם כן, אם הוא נשוי. הוא הניח את אצבעותיו בתוך פי והיה להם טעם של לטקס. הן טיילו על חניכיי בביטחון, נוגעות ולוחצות בכל המקומות הנכונים כאילו הכרנו מגלגול קודם.

בלב קל שמתי את מבטחי בזוג המקצוענים והענקתי להם גישה ובעלות על גופי. כל העניין נמשך כחמש דקות ועלה כאלף שקלים. התבדחנו והמשכתי בדרכי, נפוחה אך עולזת, מצפה לאושר המובטח.

כשחזרתי הביתה מצאתי שחום גופי עלה. הבור הריק שבחניכיי החל להתעורר משנתו המלאכותית, הוא שלח גלי כאב תובעניים אל מפרקי ועצמותי. הרגשתי נבגדת. בביטחון של מי שכבר ראה הכל הוא הבטיח לי שהפעם אפילו לא אצטרך את משכבי הכאבים. שכבתי במיטתי וחיכיתי לגאולה שתבוא.

בחצות התעוררתי בגלל הכאב וצלצולי הטלפון. היו אלו צלצולים מבשרי רעות, מבשרי קיצים לתקוות שווא. בכיתי והתחננתי שלא לענות אולם הגורל רצה לשאת דברים, לפרוש את תוכניתו הזדונית. מה כבר ביקשנו? להיות מאושרים?

הלו, עניתי בכאב, מי שם? חדשות רעות.

שכבתי במיטתי וחיכיתי לגאולה שתבוא. מתוך הרגל שסיגלתי מצפייה בסרטים התחלתי לנסח תפילה. לעומת המרחק והזמן כל הדברים שיקרים ללב מתפוררים, כל כך נזילים שאפילו אין ממי לבקש אותם, להאמין שברצונו יהיו, שאולי את טובה בעיניו וראויה לחסד. המילה הלוואי על שפתותיהם של חסרי האמונה היא רק הוצאה של אוויר. הלוואי מי? ניתן רק להמתין באפלה לאירועים שטרם התרחשו, להמתין בפחד למציאות שתיוולד, לצלצולי הטלפון.