טריפ במאה שערים, חלק ב'

טריפ במאה שערים - חלק א'

בהגיענו אל רחבת המסגד, כאשר הצריח מתגלה מאליו מלמעלה למטה, אנחנו מגלים שמדובר בשרידי מסגד נטוש, קטן וצנוע, מובלע בין בתי מגורים יהודיים שמתעלים עליו בגובהם. באותה רחבה שוכנת גם מערת קבר. בית להנצחת שרידי בשר ודם מתקופה שרחוקה מאתנו כמו הנצח. אין ביכולתי באמת להבין את מידת הנחישות והנכונות לתת כבוד שכזה לאדם שכבר איננו. אינני מקבל מהלך שכזה באהדה, שכן מי שימצא לנכון להנציח את זכרו באופן שכזה, או לחילופין יבנה לעצמו חצר נאמנים שתחזיק בתפיסה שכך יש לעשות עם זכרו של האיש, כמו אומר "אי אפשר היה בלעדי", ואין שקר גס יותר מזה.

את המשך הטיול, אשר שעתיים לפני כן לא ידעתי שבכלל אקח בו חלק, אנחנו בוחרים לעשות בהליכה לכיוון שבטי ישראל, בחזרה אל רחוב הנביאים ובמורדו. מצד שמאל נגלה משרד החינוך, שבנוי כמעין חצי סהר מתוח לצדדים. מנגד לו שוכן בית החולים האיטלקי, שתוחם את רחבת הכניסה ומשאיר מעבר צר פנימה. אנחנו נכנסים אל מתחם משרד החינוך, ונעמדים במרכז הרחבה המרוצפת, הסטרילית ממש, פרט למספר עדניות עם צמחים נטולי כל חן, חמישה מכל צד של דלת הכניסה. השקעה מינימלית כל כך בייצוגיות של גוף ממשלתי לא ראיתי מימי. עם זאת העמידה במרכז הרחבה, מול המבנה ההנדסאי, הסובייטי כל כך באופיו, מהממת אותי, כמו במפגשים עם מרחבים עירוניים במזרח גרמניה לשעבר. חזון סובייטי בירושלים, מי היה מאמין: בניין ממשלתי שהשמיים נראים וגלויים במלוא הדרם מגגו הלא כל כך גבוה, ובו זמנית, באמצעות זרועות הבטון שלו, שנשלחות לרוחב ועוטפות את הרחבה הגדולה, הוא כמו אומר לנו כי יש גם עין אנושית שצופה בכל, ויד אנוש שמבצעת מהלכים. חנין מוקסם מהבניין. אני מבין. המבנה טומן בחובו חזון מפחיד וכנה בו זמנית.

מגיעים אל רחוב שבטי ישראל. התוכנית המקורית של חנין היא להכנס אל חלקו הימני, זה שמוביל למוסררה. רוי מציע להמשיך דווקא אל הצד השני, המוביל לשכונת בית ישראל, כאשר על הדרך צריך למצוא מקום שמגישים בו, כדבריו, אוכל יהודי טוב. היה דיבור על אוכל מוקדם יותר. אני, עלה בדעתי בכלל פלאפל או בורקס. קונוטטיבית, הביטוי הזה לא מסתדר לי: אוכל יהודי שהוא גם טוא-וב. מיידית עולה בדמיוני ניחוח תבשיל דשן ומעופש גם יחד, וגם אם אהנה ממנו פעם- פעמים בשנה בארוחות חג של המשפחה האשכנזית שלי, לא זו האופציה המידית שאני מתאר לעצמי עם התעוררות הרעב. עם התרשמות רגעית זו, שמיד חלפה לה, אנחנו נכנסים אל רחוב שבטי ישראל, מאה שערים.

ההליכה ברחוב הצר מובילה עד לקצהו הצפוני. באופק נפתח לפנינו המרחב, קורן מאור שמש שפורץ דרך מבעד לעננים על פני שדרות בר-לב, הרוכסן של העיר, כאשר הר הצופים מצבצבץ לו מחוץ לטווח, עגמומי ומוצל. לפני שהרחוב פולט אותנו החוצה אל עבר שדרות בר-לב, פונים שמאלה ומגיעים אל רחוב מאה שערים. את המראות של השכונה הזו והצביון של האוכלוסיה זכיתי להכיר רק בנסיעות על קו 34 בדרך לעבודה מהלימודים, בנסיעה החוצה את רחובות יחזקאל ושטראוס. בין אם רוצים ובין אם לא, רחובות ראשיים באזורים שונים מהווים גרסא דחוסה של כל גווני הביניים והאפשרויות בו. אפשר לראות איך שפה, מנהגים, מוצרי צריכה, תרבות ופנאי, כל אלה מונכחים ונדחפים קדימה על ידי אינטרסים שונים, על מנת לתת ייצוג הולם של רוח המקום. ברובעים תיירותיים מביאים ייצוג אידיאלי ולא בהכרח אמין, וברובעים פופולריים בקרב התושבים יש מקום ליותר גווני ביניים ולפחות ציעצוע.

בנסיעות על קו 34 היתה לי האפשרות לקבל התרשמות שטחית משכונות גאולה, כרם אברהם ואחרות, כאשר בדרך כלל היא התבססה של זעזוע וניכור: בדלנות, סגפנות, פיגור, מודעות סניטרית ואקולוגית מינימלית, כל הסטראוטיפים האפשריים קופצים להם. חוויית התייר בנסיעה על פני הרחובות הללו הספיגה בי את תחושות הסלידה המבואיות ביותר שמסתתרות בכל אדם, מבלי לקיים דו שיח תקני או אפילו ליצור תנאים לאחד כזה. גם בטיולון הזה אני לא משכיל לקיים אחד, אך ההליכה הספונטנית מאפשרת לי את מה שבדרך כלל לא קורה; ללכת לאיבוד. ברגע אחד לעמוד ברחוב ראשי הומה, ובתוך מספר פסיעות להגיע אל לבה של חצר פנימית מאוגפת כוכים. או אז כושר השיפוט והיכולת לאבחן ולקטלג משתבשים, ואנחנו מתחילים לראות את הדברים כמו שהם; לא יחסיים למרחבים, לטריטוריות מקבילות או לקולות שונים משלהם, אלא רק אותם. בזכות ובשביל עצמם.

תחושת ורטיגו מעין זו צפה עם כל צעד בעוד שלושתינו נבלעים בתוך שכונת בית ישראל, משאירים את הרחובות הסמוכים והמוכרים מאחור. רוי הגיע עם אופניים, ומהר מאוד מתברר שהרחובות בשכונות הללו אינם המקום להוליך אותן איתו: המדרכות ברוחב של 30 סנטימטר, גלגלי הרכבים הנוסעים משפשפים את שפתן, ובכל רגע מגיע מהכיוון השני הולך רגל שזכותו קדימה ראשונה על פי חוק. ילדה קטנה, נראית כבת 10, חולפת על פנינו פעמיים כאשר אנחנו עוצרים לשקול את צעדינו. את הסוודר האפור שלה חוצים לרוחב שלושה פסי צבע: ירוק, אדום וצהוב ואנחנו משתשעשים במחשבה על היותה חרדית- ראסטפרית, ושרוב הסיכויים שהיא לא יודעת בכלל ראסטפר מהו.

הכל נהיה שונה. מרחק יריקה מה"קסטה" וזהו עולם אחר, בו אנחנו מובדלים ובולטים על פני הרקע. אנשים חולפים על פנינו בשוויון נפש. ללא כל יעד ספיציפי, פרט למקום לשבת בו לאכול, אנחנו צועדים לפי המשיכה לנוף הנחשף מקצהו המרוחק של הרחוב המעניין ביותר, עד לפניה הבאה וחוזר חלילה. בניה ישנה וגולמית, דלתות וחלונות קמורים. סורגים על כולם. המרפסות קטנות, צפונות ודחוסות זו לצד זו, כמעט מכל אחת מבצבצים בגדים תלויים לייבוש. כל כמה רגעים אנחנו מוצאים את עצמינו בסביבה דחוסה עוד יותר. מה שקודם היה רחוב הופך לסמטה, וכניסה ראשית לבניין הופכת למפתן בית שחלונות חדרי השינה שלו פעורים אל מול העוברים ושבים, כמו חדר מדרגות בבניין ששיטחו והתיקו החוצה. יותר מדי ספרותי בשביל להיות אמיתי. אבל ככה בדיוק מתוארים פני המקום בסיפורים של ברנר ושטיינברג וכו'. האם אלה פני מקום של עידנים אשר בארצות המקור שלהם כבר נמחו ומוגרו? לפי שעה, ממד הזמן לא קיים באמת.

#מעלהחרס