ביקור בסטודיו של האמנית רקפת וינר עומר

אני מקדימה מעט לפגישה עם רקפת וינר עומר, נשענת על חומה נמוכה ומתבוננת בפועלים שעובדים בבניין הסמוך. הסטודיו ממוקם בדרום תל אביב, ליד בית הספר ביאליק רוגוזין. לאחר מספר דקות נפתחת מימיני דלת ברזל כבדה ווינר עומר מובילה את הדרך במורד גרם מדרגות אל הסטודיו שלה. מול הכניסה לסטודיו ניצבת קונסטרוקציה גבוהת קומה שבה מסודרים קנווסים ריקים בשלל צורות וגדלים ותיקיות ציור מונחות צמודות זו לזו בטור זקוף. משמאל ישנו חדר מרווח שעל קירותיו תלויים בצפיפות ציורים. היא מחווה לעברם בידה ומציינת: ״את העבודות תליתי יחד עם אסיסטנטיות לכבוד סטודיו פתוח שנערך לאחרונה במסגרת אירועי ׳אוהבים אמנות, עושים אמנות׳. בחדר הזה עבדו אמנים שונים וכרגע הוא עומד ריק עד שיאוכלס מחדש.״

״Shit Can't Happen Twice״, צבע דיו תעשייתי, ספריי, טושים וצבע שמן על קנווס, 2013

אנחנו עוברות לחדר אחר, חלל העבודה העיקרי שלה, שבו נשמע ההמהום של מספר מאווררים תעשייתיים. צבעי שמן, פיגמנטים וחומרי ציור נוספים מאוחסנים בכונניות עץ על גלגלים ועל הקירות תלויים ציורים בשלבים שונים. חלקם הוצגו בעבר בתערוכות של האמנית וחלקם נמצאים בתהליך עבודה - בד הציור חשוף בכמה מקומות ונעדרת ממנו הדשנות האופיינית לעבודות הגמורות. מעל הספה שעליה יושבת וינר עומר תלויות עבודות קרמיקה שבהן מופיעים מוטיבים מעולם הדימויים המזוהה עמה: טקסטים רפטטיביים או מחוקים למחצה באנגלית ודמויות אקספרסיביות וגרוטסקיות. היא עובדת במגוון מדיות - בין היתר בציור, וידאו ומיצב - ומציינת ש״בתחילת הדרך יצרתי עבודות טקסט ווידאו. חומר וצבע משכו אותי אך הציור הגיע בדלת האחורית.״

וינר עומר היא בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה ובקולנוע באוניברסיטת תל אביב, לימודי טיפול ולימודי אמנות במדרשה. בנוסף, היא למדה בתכנית התואר השני באמנות בבצלאל. הציורים הראשונים שלה נעשו על דלתות עזובות שמצאה ברחוב, ושאבו השראה מהאסתטיקה של ציורים שמופיעים בשירותים ציבוריים. בשנת 2005 היא יצרה עבודות שאותן היא מתארת כ״רדי מייד של פורנו עם מסטיקים״ - דימויים שנלקחו מחוברות פורנו הומואי שעליהם הפריחה בלוני מסטיק בזוקה ורוד. ״זה היה בעצם מין ציור. אחרי הרבה שנים, אני יודעת לומר שעניינו אותי הצבע הורוד והכתמיות שנוצרה, לא פחות מאשר הפורנו,״ אומרת וינר עומר. בעבודת וידאו מ-2006 נראית האמנית כשהיא לועסת במרץ מסטיקים ומפוצצת אותם על תמונות הפורנו, מותירה קרום דק בגוון של צמר גפן מתוק וסימני עקבות קרושים של גומי לעיסה מסוכר.

״פרצוף תחת״, צבעי שמן על דף ממגזין פורנוגרפי, 2005

האם בשנים האחרונות את מתמקדת יותר במדיום הציור?

״לאט לאט התחלתי לעבוד במדיה מעורבת על בד. אני עובדת בחומרים לא שגרתיים ובעבר שילבתי בציורים טפטופי נרות. בסטודיו אני עובדת בעיקר עם צבעי שמן, פיגמנטים, טושים, עטים, גירים וספריי. אני גם משתמשת בדיו תעשייתי, שאיתו אני מציירת דמויות שתמונותיהן הופיעו בעיתון המודפס. באמצעות החומר שבו נעשה שימוש במכונות הדפוס, הדיוקן שנוצר מדיו חוזר אל ההקשר המקורי שבו הופיע בעיתון. הגוף העשוי מדיו חוזר אל הטקסט. יש בי משהו שמחפש אלטרנטיבות לציור ויש לי חשבונות לא פתורים עם הציור המסורתי של שמן על בד. בנוסף, אני פועלת במסגרת של מיצבים סייט-ספציפיים. אבני הבניין של האינסטליישן לקוחות מהמיצב עצמו: אני שוהה במקום במשך מספר שבועות, מצלמת את העבודה עליו ויוצרת מהתצלומים מעין טפט. החדר שנוצר הוא הכלאה בין הבית לבין הסטודיו, הגלריה ומקום דמיוני שבו גרים כל מיני טיפוסים. המיצב ניזון מהעבודה עליו בצורה מעגלית, כמו כלב שרודף אחרי הזנב שלו.״

״ללא כותרת״, טכניקה מעורבת על דוגמית בד, 2014

מאין מגיעות הדמויות שאת מציירת, האם הן מהראש או מתצלומים?

״עד 2010 היו אלה דמויות מעיתונים, תוך קיום קשר עם צילום דיוקן במדיה. מסקרנת אותי השאלה כיצד מופיע דיוקן של אדם בתרבות העכשווית במדורי ספורט, כלכלה ואופנה, בתמונות סלפי ובפייסבוק. בהשוואה לקוּליות המסוגננת של הצעירים בתצלומי הפורטרט של תומס רוף*, היחס שלי לדיוקן הוא הפוך - הדרך לחמוק מעולם הראווה, הסחורות והמעקב היא דווקא באמצעות ההגזמה והעודפוּת, הפורטרט המחומם יתר על המידה. בתערוכת היחיד ׳הפה של הגברת נון׳ בגלריית הקיבוץ ב-2010 הצגתי סדרת ציורים שנעשתה על סמך תצלומים משפחתיים של אדם קרוב - הייתה זו משפחה, אך לא המשפחה שלי. בחדר הסמוך יש דיוקן של אמא שלי שציירתי מהדמיון, על יריעות של עור סינתטי ואמיתי שהודבקו על קנווס.״

״אמא״, צבע דיו תעשייתי, דיו, טושים, צבע שמן ופיסות עור על קנווס, 2016

יצרת שתי עבודות מחווה לואלרי סולאנס, סופרת והוגת דעות פמיניסטית רדיקלית שניסתה לירות באנדי וורהול מחוץ ל״פקטורי״, הסטודיו המפורסם שלו, והחטיאה. האם את רואה בה, בהשאלת שמה של אחת מהתערוכות שלך**, סוג של חברה דמיונית?

״כן. בשני המקרים הרסתי בכל מיני דרכים מצחיקות קטלוגים של אמנים גברים, כולם אמנים שאני אוהבת ומעריכה. זו הייתה סובלימציה מבודחת ליריה של סולאנס בוורהול, האמן המרכזי של תקופתה, והקטלוגים כחומר ויזואלי גירו לעשות איתם משהו, לקשקש ולגזור. העבודה הראשונה הייתה הוידאו ׳שובה של העלמה הרצחנית׳ שהוצג ב-2009 בתערוכה ׳פקטורי׳ במוזיאון בת ים, שהוקדשה לאנדי וורהול. עשיתי את זה אז בתור חצי הערת אגב, הייתי במקום נאיבי יותר בנוגע ליחס בין גברים לנשים בעולם האמנות. עם השנים העמדה שלי התחזקה. אני נטרפת ממספר האמנים הגברים שמציגים במוזיאון, וכמובן שאני אומרת את זה ממקום שאני לא במוזיאון. אין לי טענה מנוסחת אישית כלפי האמנים שאת הקטלוגים שלהם הרסתי, אלא על תפקידם, מעמדם וההשלמה שלהם עם המצב החמור של תת ייצוג של אמניות. העבודה השנייה הייתה המיצב 'Valerie Says' שהתייחס לואלרי סולאנס בתערוכה ׳משולש שיקאגו׳ במוזיאון חיפה ב-2014, שבה אמניות הוזמנו להציג עבודות בהשראת דמויות נשיות, כמחוות על לפרויקט ה׳דינר פארטי׳ של האמנית ג׳ודי שיקאגו.״

האם את שבה וחוזרת לאותם הנושאים בעבודות שלך?

״אני אמנית של ריבוי ולכן אין לי מניעה מלחזור לאחור למשהו שעשיתי בעבר ולהמשיך אותו. כזה היה המקרה עם ואלרי סולאנס. כשעבדתי על סדרת תחריטים בסדנת ההדפס בירושלים, שהוצגה במקום בתערוכה הקבוצתית ׳קליפות אדומות׳ ב-2011, חזרתי לציורים הראשונים שלי שנעשו על דלתות. אינני מנסה להצניע תהליכי עבודה אלא להיפך, גם אם נדמה שיש בכך משהו עקשני או דידקטי. אינני חוששת מלעשות את אותה העבודה כביכול פעמיים. אני אדם חסר סבלנות ואם יש נושא שמרתק אותי אז אני חוזרת אליו, ואני מרגישה כשהנושא כבר לא מעניין אותי.״

"Valerie Says", מראה הצבה, מוזיאון חיפה, 2014

בשנת 2013 ציירת זוג ציורים על בדים ריקים של האמן משה גרשוני. כיצד הגיעו אלייך הקנווסים שלו?

״השיח מול אמנים גברים, למשל כמו גרשוני, התחיל כבר בעבודות הראשונות שלי. הגעתי לאמנות במקרה, אחרי גיל 30, כשהשלמתי שעות ללימודי טיפול במדרשה. כשהבנתי שאני אמנית אז אמרתי שאהיה כמו גרשוני. יצאתי עם פאתוס ועפתי על עצמי כאילו אני אחד האמנים הישראלים המרכזיים. אז לא קלטתי עד הסוף עד כמה גרשוני ואני נמצאים במקום אחר. חבר צַיָּיר זכר את האפיזודה הזו וכשהוא שמע שאורי גרשוני, בנו של האמן, מוכר את הקנווסים, הוא אמר לי שאני חייבת לקנות את הבדים. באחד הציורים ציירתי את המשורר אהרון שבתאי, חברו של גרשוני. בציור השני, ׳דיוקן עצמי על בד שהיה של מוישה׳, ציירתי פורטרט שלי עם קוקו עומד, סימן זיהוי פרטי שאני שותלת לעתים בדיוקנאות עצמיים.״

״דיוקן עצמי על בד שהיה של מוישה״, צבע דיו תעשייתי, צבע שמן טושים וספרי על קנווס, 2013

הטקסטים שמשולבים בציורים יוצרים תחושה שרבות מהעבודות ״מדברות.״ הכיתובים משורבטים לצד הדמויות או בוקעים מפיהן. במקביל, איברי הגוף עוברים מטמורפוזה ומתחלפים ביניהם. מהו מקומם של הגוף והשפה בעבודותייך?

״בכל העבודות כמעט ישנו עניין עם הדיבור והפה שנמרח, סתום, נוזל או נעול. הכיתוב מופיע ריק, הפוך, מחוק או משובש. העיסוק בשפה התחיל בעבודות טקסט והפך לציורים שמביעים את הקושי לחלץ מובן ולהסביר את עצמך. האנגלית הופכת את חלקי המשפט למניירות, אלה פרגמנטים וחתיכות של השפה שמגיעים יחד עם הציור. יתכן שהשימוש באנגלית נובע מיחס מעט מופרז אל העברית. האיברים בפנים הופכים להיות מיניים. ההתקה של איבר ממקום למקום היא בה בעת אקספרסיבית וסרקסטית, מלווה בנזילות ובהגזמות.״

״Less-Top״, צבעי שמן, ספריי ודיו תעשייתי על קנווס, 2014

היכן היה הסטודיו הקודם שלך?

״הוא היה בבניין השכן לזה שבו נמצא הסטודיו הנוכחי, שאליו עברתי לפני כשנתיים. זה היה בניין שיועד להריסה ועכשיו הוא עובר עבודות שיפוץ ובנייה מחדש. היו בו המון כוכים ובכל כוך היה אמן. חתולים וחולדות היו נכנסים לסטודיו והיו בו קירות ברזל, כמו במעברה, ותנאי חום וקור קיצוניים שגרמו לעבודה להיות סיזיפית יותר, אך אני אוהבת להתכסח, להכנס עם הראש בקיר. כשהייתי בסטודיו הקודם נערכו חפירות תת קרקעיות וזה היה כמו קדיחות של רופא שיניים בתוך המוח. כאן רעש העבודות בבניין הסמוך הוא עמום ולא מפריע. בוידאו מ-2009 אפשר לראות אותי בסטודיו הקודם שלי, ממיינת ומשליכה לתוך ארגזים עבודות שהיו במעמד לא ברור. זרקתי אחר כך את כל העבודות שהיו בארגזים. עידו בר-אל נהג לומר לי שאמן צריך מידה מסוימת של הרסנות כדי לא לנוח על זרי הדפנה, כדי להרוס משהו ולהגיע אליו מחדש, ואני מסכימה עם האמירה הזאת.״

את מגיעה במקור מראשון לציון. מתי עברת לתל-אביב וכיצד המעבר השפיע על עבודותייך?

״ביסוס צורת הציור שלי הוא של אישה מהפרוורים, האישה מראשון. במהלך כל חיי, עד לפני חמש שנים, גרתי בראשון, הייתי נוסעת על קו ראשון-תל אביב וחשופה לעיר ולרחוב. במשך המון שנים הנוף שלי היה של קשקוש מוגבר ותנועה מתמדת. שנאתי את ראשון ולכן היה משהו עוד יותר אינטנסיבי בעבודה שלי בסטודיו. עם הזמן ההפשטה נהייתה מורכבת יותר והציור שנע בין חומר לצבע החל לצטט נופים עירוניים חצי מטונפים, של דרום תל אביב ושל ראשון. השוטטות בדרכים והחיים בראשון היו השפעות מרכזיות, אך די התברגנתי בשנים האחרונות ולמרות שעתידי לא בטוח אני חיה, אמנם מהיד לפה, ברמת חיים בורגנית יותר מבעבר. אני לא אמנית ששומרת על הפרטיות שלה, אלא משתמשת בכל חומרי החיים באמנות, מבלי לחוס על עצמי ועל אחרים. אני לא חושבת שפרטיות היא דבר רצוי או אפשרי בכלל. אני מזדהה עם התחושה שבסוף כשאתה תולה תערוכה אז אתה כביכול תלוי על הקירות.״