תוכנית #6 || הביאנלה לרישום

השבוע נתנאל בולג ויואל בוטביניק מבקרים בביאנלה לרישום בבית האמנים ומדברים על מבטים וניירות מסתובבים.

"מהי בחיי ובתודעתי נקודת המפגש בין החלל והזמן? שואל גרשוני את עצמו ועונה במונחי משפחתו. את התשובה הזו ימשיך לפתח לכל אורך יצירתו. אפילו קובית מרגרינה קטנה, שהמיס ב- 1970 על נייר בחום השמש (28 מעלות, לשם הדיוק), אפילו היא בקשה לאחד חלל וזמן. כביכול, הד לשומן מפסליו של יוזף בויס; ולכאורה, העניין המושגי של אמני "רישום מעל ומעבר", אלה שיתאחדו בתערוכה ב- 1974, בתלת-מימד שהוא דו-מימד (בני אפרת, יהושע נוישטיין, פנחס כהן גן ואחרים). שהרי, כתם המרגרינה המושטחת הוא מטמורפוזה של קובייה. ואולם, לעניין הזמן יש כאן תפקיד מכריע יותר. קוביית המרגרינה, שביסודה היא מנת-מזון אישית, ישראלית מאד, מימי הצנע של ילדותו של האמן, מפגישה את חלל (הקובייה) עם זמן נמסותה. זו נמסה כמו שנמסים חייו האישיים של האמן, שאותם הוא חפץ "לתפוס" ביצירתו. ב- 1974 הציג גרשוני בגלריה "יודפת" התל-אביבית תערוכה בשם "בנדיקטוס". החלל והזמן המפוצלם בקשו, פעם נוספת, אחר הפגישה האישית-משפחתית, להיפגש. נקודת-הציון החללית-זמנית הייתה הפעם האב. צילומו ליד פרדסו מ- 1929 היה ראשית ואחרית לתנועתו של הצופה בין "פרוכות" קטנות, שמאחוריהן הסתתרו מילות התפילה הנוצרית: "שה האלוהים… רחם עלינו, תן לנו שלום". אנו מתייחסים כרגע רק להיבטי החלל-זמן של היצירה המעניינת הזו: חלל-גלריה, חלל ארצישראלי וחלל תרבותי, נשזרו בזמן סיבובו של הצופה סביב הגלריה, בזמן ההיסטוריה המקומית ובזמן ההיסטורי האישי של האמן. גרשוני המתפלל ביצירתו (כן, כבר אז) נואש תפילה לאחדות החלל והזמן של חייו הנקרעים. לאחד חלל זמן פירושו (כך למדנו מעמנואל קאנט) להכיר, לדעת, אך פירושו גם לבחון את פשר ההתכלות הגופנית, קרי – המוות."

גדעון עפרת, "גרשוני באפור" מתוך המחסן של גדעון עפרת.