איך / לבחור / דימוי

בפרק הקודם ניסינו לאתר טווח של תחומי עיסוק צנועים ולגיטימיים (אני אומרת "צנוע" בצניעות, ו"לגיטימי" כאילו הוא מונח לגיטימי) עבור היוצר הפרובנציאלי. נזכיר בקצרה שסיכמנו אותו בהצעה אופטימית: ביחס לעולם כל יוצר (כמעט) הוא פרובנציאלי, אבל מכיוון שביחד, טלאים-טלאים של פרובינציות, אנחנו הגלובוס, נראה שלגיטימי וגם מעניין ליצור מתוך הסביבה הקרובה שלנו.

לא פתרנו כמובן את הדיון ב"לגיטימי", אבל שילמנו לו מס הכרחי כשהנחנו לו להטריד אותנו, ועכשיו באמת הרבה מותר – אלא שחרדת הבד הלבן מוסיפה להימתח על המסגרת. עבורי, הבא-בתור-הקשיים קשור לבחירת דימויים (בהתאם, מכאן והלאה אשתמש בעיקר בלשון ציירת, שאני מניחה שתוכל להיות רלוונטית גם עבור יוצרים במדיה אחרת המבוססת על דימוי, ואפילו עבור אמני קונספט שוויתרו על הדימוי. אני משערת שיש מן המשותף למנגנון של בחירת "רעיון" עם מנגנון בחירת הדימוי).

הקושי בבחירת דימוי מופיע כשההשראה דלה ומלאי הרעיונות ריק, וגם כשהמחשבה עמוסה רעיונות שביניהם לבין הידיים מפרידה בראש ובראשונה השאלה - למה לצייר דבר אחד, ולא דבר אחר?

הבחירה בדימוי מסוים, לפעמים גם בחומר מסוים, נובעת לעיתים קרובות ממהלך רעיוני. נשמע טבעי, ובכל זאת קל לי לחשוש מפני היות ה"רעיון" עמוד התווך של יצירה שיש בה דימוי. כשהקריטריונים הם "מקוריות" או "תחכום", קל לחפש חידוד, המצאה, וקל למצוא גימיק. אני חושבת אמנם שצריך להתייחס לגימיקים בסלחנות (לפחות לגימיקים מוצלחים), אבל מבינה את מקור הסלידה מהאפקטיביות הקצרה שלהם. שוחרי האמנות מקווים, מסיבה טובה, לפגוש יצירות אמנות שאפשר לקיים אתן קשר עמוק, עם השפעה גם בטווח הרחוק. לפחות חברות אמת. הגימיק מזכיר יותר חבר מסדרון. חברי מסדרון לא מזיקים באופן גלוי, והם גם מקור אור באפלולית המסדרון, ואולי גם לגימיקים יש תפקיד חיובי באפלולית עולם האמנות. אם זו לא סיבה מספיקה לסלוח לגימיקים, אולי כדאי לציין שכמות תשומת הלב שאנחנו מקדישים ליצירת אמנות היא לפעמים כל כך אקראית, שכל יצירת אמנות יכולה להיחוות כגימיק, ועל כל גימיק אפשר להשתהות. עד כדי כך, שהפער בין הגימיק ללא-גימיק קשה להגדרה.

אם אין טעם לפחד מחידודים והמצאות, אפשר להתפנות לפחד מתוצר אחר של דבקות ברעיון כנקודת מוצא לבחירת דימוי או חומר. טקסטים שמתארים יצירות אמנות כמעט תמיד מגדירים במה האמן "מתעסק". מה שמתחיל ברעיון אכן מתנקז לעיתים קרובות ל"התעסקות", ואני זהירה, שלא אלך בטעות שולל אחרי הביטוי השגור "בחרתי להתעסק", ולא ארבה עיסוק בדברים שאלמלא הצורך להתעסק בהם, סביר שלא הייתי מתעסקת בהם. ובכלל, איזו מילה משונה זו התעסקות כשמגלגלים אותה על הלשון חמש פעמים. פיתחתי רגש חשדני ביחס לאותנטיות של ההתעסקויות מתיאורי התערוכות (בחומריות החומר, בסובייקטיביות הסובייקט, בפוסטיות-הפוסט). במקביל אני לפעמים מקנאה במתעסקים הלא-מתנצלים. מותר להתעסק, וכנראה שהעולם מרוויח מהמתעסקים, וגם הם מרוויחים, בתורם, מההזדמנות להתעכב, אפילו אם לא תכננו מלכתחילה. אני בטוחה גם שחלק מהאמנים המתעסקים הם סקרנים באמת.

באשר לאמנות פוליטית, או אמנות "נושאת מסר": הן אמנם ניזונות מרעיון, אבל מכיוון שהן נוטות לבחור בדימויים ישירים, הן מעוררות בי פחות חשד ביחס לאותנטיות ההבעה של יוצריהן. אני יכולה לשער שהמרחק בין מה שמעסיק את האמן הפוליטי לייצוגים שהוא בוחר, קטן. עם זאת, ישירות המסר היא גם בעוכריה של האמנות הישירה, מול האופציה למורכבות.

עד שיבוא רעיון, ויפה ואותנטי, יבקש שיציירו אותו, על אפה וחמתה של החשדנות, אפשר לבחור דימוי מנקודת מוצא שאיננה רעיונית. אם נשתמש במונחים מעולם האסתטיקה: אפשר לזנוח את התבונה לטובת הרגש, החושים והדמיון. אפשר להניח לדימוי להתפתח בעצמו מתוך הרגש או האינטואיציה, או מהיד אל הנייר באופן ספונטני. אפשר לצייר כמו לתוך יומן: את מה שאישי ובסיסי מכדי להיות רעיון. אפשר לאסוף דימויים בחלומות, ברחובות ובטבע. חומר הגלם של הדימוי יכול להיות המוצא-חן. מה שמצא חן בעיננו לא ימצא חן בעיני כל אחד, אבל באופן אקראי, קרוב לודאי שימצא חן בעיני מישהו, איפשהו. אני מצרפת רישומים שמבוססים על דימוי, זאת אומרת על איש, שמצא חן בעיני ברכבת, ומאז התפתח לבדו על הדף, ומבוסס גם על גימיק (חומר סודי הכתים את הדף כשעבר במכבש).