זמן מואט: הזמנה לתערוכה "slowland" בגלריה ברבור

הערב תיפתח בגלריה ברבור התערוכה ״סלואולנד״ שאצרו מרב קמל ומיקה נשר. התערוכה מפגישה בין האמנית זוכת פרס ישראל, ביאנקה אשל- גרשוני ובין האמן הצעיר אורי הולביין.

ביקרתי בגלריה בזמן הקמת התערוכה והיא נראתה לי תוססת וחמה. השם ״סלאולנד״ הרגיש פתאום כמעט אבסורדי לנוכח המפגן הצבעוני שראיתי. ציורי מחשב של ביאנקה מקשטים את הקירות ופסלי הראש שלה מוצגים לצד פסלי פלסטלינה, רדי-מייד ולבד של אורי, שכיסה גם את קירות הגלריה ברישומי לבד שנראים כמו תפאורה פסיכדלית. על אחד הקירות תלויה עבודת נאון של אורי, שהאור הצבעוני שלה משתקף בציורים של ביאנקה.

שוחחתי עם מרב, מיקה ואורי לקראת הפתיחה.

מה היתה המחשבה מאחורי ההצבה של התערוכה?

מרב: ״הרעיון לזיווג בין העבודות של ביאנקה והעבודות של אורי עבר כל מני גלגולים אבל בבסיסו נשארה המחשבה על העבודות של אורי כעבודות מכילות, שיכולות לתפקד גם כנוף לעבודות הדחוסות של ביאנקה. מבחינתי העבודות של אורי משפריצות את האנרגיה שלהן מהפנים החוצה, פורשות ידיים לחיבוק דוב על כל החלל. בעוד שאצל ביאנקה יש מיקוד עוצמתי, מתמשך, סיזיפי לתוך אובייקט קטן שעומד להתפקע מרוב מטען."

״זה הקונטרסט בין אסתטיקת הפופ החיצונית, העוטפת, המכילה, של אורי ובין המגנט הפנימי, האורגני, של ביאנקה. אורגני כי איכשהו הפסלים שלה, למרות שהם מכילים על עצמם את שיירי העבודה הרבה והאיטית שהושקעה בהם, נדמה כאילו שהם הגיחו מעצמם לעולם, נולדו ככה. מין זן חדש שהתגלה.״

איך מושג הזמן נוכח בעבודות שמוצגות ב-״סלואולנד״?

אורי: ״זמן זה דבר פיקטיבי, הוא קיים כל הזמן, והוא מקבל חשיבות רק ברגע שאתה משחרר אותו, כי אז אתה מפסיק לפעול על אוטומט, ואתה נמצא במצב שאתה מבין. לא את משמעות הזמן מבחינת הספק, אלא מבחינת ההבנה שכל רגע הוא הזדמנות למשהו מדהים, שכל רגע הוא חשוב."

"החיים קצרים. אז גם אם זה נראה שאתה לא יוצא החוצה מהבית שלך וטורף את העולם, יש כל מיני דרכים לעמוד בלוח הזמנים הקיומי, האוניברסלי, שלא מבוסס על פחד שאם לא תעמוד בזמנים תקבל איזה עונש. ליצור קשר עין, לדבר עם אנשים, לא לפחד להביע את הפחד, את הביקורת העצמית, להגיד תכלס מה אתה רוצה להגיד. וגם אם אתה בוחר להתבודד, אין בזה שום דבר רע, וזה אפילו הכרחי- קודם כל לטפל מהפנים כלפי חוץ. הלוך חזור. כל החיים- פריחה והתכנסות.״

אורי הולבן ,The Middle Way

״בעבודת הניאון "The Middle Way” ישנן כריות המזמינות את הצופה לשבת ולעשות מדיטציה- על מנת לחפש את האיזון בתוך המעש, הוורקוהוליקיות, הפרודוקטיביות, הקפיטליסטיות יתר. העבודה עוסקת בלמצוא את הזמן הזה שהוא לא בפנטזיה, הוא בפרקטי."

"התערוכה מנסה לשתף את הצופה בחוויית ההאטה, מזמינה אותו להתרווח על השטיחים במעין מקדש לפנים. מפגש בין משחקייה לחלל מדיטציה. לא שעמום טוטאלי אבל גם לא בידור חודר לעצמות שאין לך זמן להרגיש את מה שאתה מרגיש. היום זמן התגובה צריך להיות הרבה יותר מהיר- אז בואו נרגיש ולא נגיב.״

מרב: ״ביאנקה ואורי שניהם מדברים על האטה, באופנים שונים. ביאנקה אומרת על עצמה שהיא צב. היא עובדת באיטיות עיקשת ומתמידה. יותר מארבעים שנה של יצירה איטית, עמוקה ועקבית. היא תמיד בבית שמכיל את כל כולה בתוכו, גדוש בעבודות שלה, פרצופים, צבים, סוסים, נחשים, כולם מביטים עליך. כשאת מבקרת אצל ביאנקה את לא רק נכנסת לבית-סטודיו שלה, זה מרגיש כמו לחדור אליה עצמה, העולם הכי פנימי שלה חשוף. בתוך שריון הצב שלה, הזמן הוא אחר, זאת ארץ איטית שיש לה חוקיות שונה של זמן. איטיות חתרנית באלטרנטיבה שהיא מציעה. ואורי, בעבודת המיצב שלו, מייצר מין דיסנילנד איטי, מסלול מרוצים אבסורדי, שיש בו תחנת מדיטציה, ותחנת 'Eye Contact'. התחנות השונות במיצב כמו מציעות לצופה את האפשרות להיכנס לתוך עצמו.״

נראה לי שיש קשר בין העבודות שמרכיבות את התערוכה ובין המושג "הכנסת-אורחים". וגם, איכשהו מרגיש לי שברבור זה חלל מתאים לעבודות שעוסקות באירוח. אולי משהו על זה?

מרב: ״כן, זה מושג מאוד רלוונטי לתהליך העבודה על התערוכה. אני חושבת שגם העבודות של ביאנקה וגם של אורי מבקשות להכניס את הצופה, לדבר איתו דברים מורכבים בפשטות. לא לדבר גבוה מעליו. וזה רלוונטי במיוחד בברבור, שנכנסים אליה באופן יומיומי אנשים שאינם מ-'עולם האמנות' הקטן שלנו. כשאני שומרת בברבור אני אומרת לפעמים למבקרים שירגישו בבית, ואני מבינה שהם הרגישו כך עוד לפני שאמרתי. זה בית ומקום מפגש לכל כך הרבה אנשים שונים ומגוונים.״

״המושג הכנסת אורחים מתקשר לי גם לביקורים של מיקה ושלי אצל ביאנקה כשחווינו את הכנסת האורחים שלה. מיקה ואני נסענו לבקר אותה כל שבת בחודש האחרון, כמו הפכנו אותה לסבתא משותפת שלנו, סבתא שאולי לא מעוניינת בנכדים חדשים או יותר נכון כמו ביקור אצל מורה רוחנית. כשאנחנו אצלה, אני מצד אחד רק רוצה להיות שם ולספוג ממנה עוד ועוד, ומצד שני רק רוצה להתחפף משם כבר ולהגיע כמה שיותר מהר לסטודיו לעבוד על האמנות שלי, היא ממלאת בהשראה עד כדי דגדוג מציק באצבעות הידיים.״

מה זה הדגדוג, מה יש בעבודות של ביאנקה ששולח אותך לסטודיו?

מרב: ״אני רואה את העבודות שלה כמו גביעי ניצחון אישיים, הוכחות ליכולת ולהכרח להתמסר טוטאלית לעשייה האמנותית, למרות הממסד האמנותי שהמעיט בחשיבותה. אני חושבת שכשאת בזוגיות עם אמן, את רואה את המחיקה של נשים, שלך, באופן בולט יותר על רקע ההשוואה בינך לבינו. הופכים אותך לבת הזוג של האמן והוא לא בן הזוג שלך. איכשהו מניחים שהקרדיט מגיע לו על דברים שגם את עשית. שאת מושפעת ממנו ולא הוא ממך. יצא לי לחוות את זה בעצמי כבר הרבה יותר מדי פעמים, ואין לי ספק שזה קמצוץ לעומת איך שזה היה לפני כמה עשורים - לעומת מה שביאנקה חוותה. צריך כוח כדי לא לאפשר למחיקה הזאת אותך לחזק את רגעי חוסר הביטחון שיש לכל אמן, לכל אדם. רגעים שבהם ההדרה הציבורית והפקפוק העצמי הפנימי מתלכדים זה נהיה עבה ויוצר פקק שמונע ממך ליצור. ביקור אצל ביאנקה עוזר לי לפתוח פקקים כאלה.״

ביאנקה אשל-גרשוני, הצב הגוסס

כשנכנסתי לגלריה בזמן ההקמה חשבתי על הצבעוניות כנקודה שמחברת בין העבודות של ביאנקה ואורי. זה נכון לדעתכם? יש עוד נקודות השקה בין העבודות?

אורי: ״הצבעוניות בשבילי זה האור, זה כיף, זה שמח ואמריקאי. חסר צבע במדינה הזאת, ישראל. כשהייתי בסן פרנסיסקו ראיתי כל כך הרבה שלטי נאון צבעוניים ויפיפיים, הרגשתי איך אני נמשך לצבעים, נמשך אל האור.״

״בנוסף יש את העניין של שנינו במטוסים, הסיפור הטראומתי של ביאנקה עם בעלה הראשון שנהרג בהתרסקות מטוס, ומוטיב המטוס החוזר בעבודות שלה וגם בשלי. כשהייתי ילד כל הזמן טסנו לחו"ל, יש מין אדרנלין ברגע שאתה ממריא, התמכרתי לאדרנלין הזה. והקטע שלי עם פיפטיז ובאדי הולי, שנהרג גם הוא בהתרסקות מטוס. לפני כמה זמן הלכתי למתקשרת, היא אמרה שחייתי בתקופה הזאת ושהסתובבתי עם כל החבר'ה של באדי הולי, והייתי עצוב מאוד כשהוא מת. גם אלמנט ההאטה הוא נושא משותף, שבה לידי ביטוי במוטיב הצב בעבודות של ביאנקה ובעיסוק שלי במדיטציה.״

ולסיום, משהו על האירועים האחרונים בברבור?

מיקה: ״אני מאוד אוהבת להכניס לפשיסטים בכל הזדמנות אפשרית. צריך להילחם על המקומות שלנו. אמנות חזקה, וגם פוליטיקה לא פחות. אין ספק שזה זמן מצוין להקים תערוכה בירושלים.״

אורי: ״בעיני אמנות לא חייבת להיות פוליטית באופן ישיר, הסמל האוניברסלי יותר מעניין אותי, כי רק הצורה משתנה, התוכן הוא אותו התוכן. כן נהייתי מודע לכך שיצרתי ממקום מאוד אסקפיסטי והרצון והצורך להיות במקום אחר כל הזמן הפך להיות בעצמו חלק מה שמעסיק אותי בהווה. אם אחפש אמצא הרבה מה להגיד על ״המצב״, אני רק אומר שמאוד קל לי להתבאס ולרצות להרים ידיים ולוותר אפילו מאירועים ואינטראקציות יום-יומיות עם המציאות כאן, אבל אולי זה בדיוק הזמן לבחור שלא.״