טיפים למשמעת עצמית

לא מזמן קבעתי עם עצמי לצייר, אבל במקום זאת שוב גלשתי באינטרנט. קראתי כתבות שחלקן מטופשות, חלקן מציצניות, ורובן גם מטופשות וגם מציצניות. עיינתי בסקירת צבעי השיער של ביבי בראי השנים ואפילו הצצתי לרגע אשם במיוחד בפרופיל פייסבוק של איש מת. מתחת למרפסת שלי עמד איש שהחזיק שלט "חיים מאושרים בלי אינטרנט וסרטים" וצעק בקול רם שמי שהתחיל עם האינטרנט כבר לא יכול לצאת מזה. רציתי לצעוק לו בחזרה שהוא מרעיש לי וקשה להתרכז ככה במדור הלייף-סטייל, אבל ידעתי שהוא צודק, אז שתקתי, והמשכתי לא-לצייר, הלאה לכתבה שמנתה כמה טיפים למשמעת עצמית.

לזכותה של אותה כתבה יש לומר שהיא נקטה הגינות כשציינה שכמו עם האושר, גם משמעת עצמית היא לא יעד ריאלי, ושמי שמדמיין ניצחון מכריע על הסחות הדעת, ונקודת קצה שבה קל לחיות חיים "נכונים" שוגה באשליות.

אין צורך במדור לייף-סטייל כדי להעלות על הדעת שאורח חיים הוא לא יצור בעל התפתחות לינארית. בעצמי גם חשבתי כבר על הסתירה בין שתי תפיסות חברתיות, שאחת מקדשת את ה"התפתחות" וה"התקדמות" לעבר טוב-כללי רחוק, והשנייה מתעבת את אותו תהליך לינארי ברגע שמכנים אותו "הזדקנות". ובכל זאת שמחתי שרגע לפני שנשבעתי לא להשתמש יותר באינטרנט לעולם אלא רק לצייר בין הארוחות, האינטרנט הזכיר לי שאני עומדת להכשל.

התזכורת הזאת רלוונטית כי הטעות רק מתחילה כשאני יוצאת מנקודת הנחה שיבוא יום ושגרת אמנות ללא פשרות תביס כליל את הסחות הדעת. בשלב הבא אני גם מצפה לרגע עתידי כללי שממנו והלאה אשלוט שליטה מלאה באמנות האמנות. לדוגמא, שאוכל לצייר ציור בדיוק כפי שתכננתי לצייר אותו. אבל האמת היא - ותשאלו מומחה הגון ללייף-סטייל – שאני לעולם, לעולם, לא אצליח לנטרל את הנס המוזר של האמנות. גם אחרי הרבה תרגול, גם בעוד 20 שנה, וגם בעוד 50 – אני לא עומדת לדעת מראש "איך ייצא לי".

מן הסתם, יש מי שיטען שהמקריות יפה לאמנות, אולי עד כדי כך שבלעדיה האמנות מיותרת. אני לא בטוחה שאמנות החפה מיד-מקרה היא בהכרח מיותרת, אבל בעיקר משום שאני מתקשה לדמיין אמנות כזאת מחוץ לרמה ההיפותטית. הרי אפילו ציור היפותטי שנעשה מתוך שליטה טכנית מושלמת ביחס לתוצאה הרצויה, היה קודם לכן "תוצאה רצויה" - כלומר שעמדו מאחוריו כוונה או רעיון. לא אנסה לפתור כאן שאלות קשות מדי ביחס לדטרמיניזם וחופש בחירה של האדם, לכן אעריך בזהירות שבמובן מסוים, ואולי זה המקום להזכיר את המונח "השראה", יד המקרה אכן קשורה לבחירת הרעיונות שלנו (אחרת למה עלה בדעתנו רעיון מלכתחילה רעיון אחד ולא רעיון אחר?) בכל זאת, מובנת לי עמדתם של שוחרי האמנות שמוקסמים דווקא מחוסר הוודאות שמתגלם בפער בין אמנות לנקודת המוצא שלה. ההפתעה שבהשראה היא סיבה טובה להתעניין במעשה היצירה.

מן העבר השני, כפי שבמעשה אמנות שנוצר במידת שליטה גבוהה סביר שיש גם מידה של נס או מקרה – כך גם להיפך. יוצרים שעניינם הוא המקרי והלא נשלט, כנראה לא מצליחים להימנע לחלוטין משליטה, כי הרי בחירות מסוימות הן הכרחיות. ובכלל, אילו היתה האמנות ניסית בלבד, איזה תפקיד היה נותר ליוצר? ואיזו אחריות יש לאמן ביחס לאמנות שהוא אינו שולט בה?

אם נחזור ללשון ציירת ונסכים שהציירת מציירת בין המקרי לנשלט, נסכים גם בעצם שהאמנות מבוססת במידה רבה על "ניסים" –טובים (לדוגמא ברישום שעלה יפה) ורעים (לדוגמא בציור שהתחרבן למן הרגע הראשון).

מרגע שמפרידים בין הנס הרצוי למקרה המצער, אפשר לשאול אם יש מחוללי ניסים טובים יותר (האמנים הטובים יותר?) וטובים פחות (האמנים הטובים פחות?) זו מחשבה משונה, משום שהיא מעלה את האפשרות שניתן "לשלוט" במקרים ובניסים. אפשר לשאול גם אם תנאי לנס טוב הוא תדירות נמוכה, או לפחות אקראית. האפשרות השנייה היא שניסיון והתמדה קונים ניסים. מי יודע, אולי בעתיד הכללי הרחוק, ואחרי עוד כמה כתבות על משמעת עצמית, אפשר להפוך את הנס לשגרה.