אוּלם

אני אקצר, כי זה סיפור ארוך

המרכז לאמנות דיגיטלית הוא מרכז אמנות שקיים כ- 16 שנים בעיר חולון. בגלגולו הראשון קיים פעילות ענפה שבמרכזה היו תערוכות אמנות 'קלאסיות' שהתמקדו ביחס בין הפוליטי לאמנות לחברה ולטכנולוגיה, לצד מגזין, רדיו ופרוייקטים שמערבים את הקהילה, אבל רוב הזמן היה ריק ממבקרים כי כמו שאת יודעת, הרבה אנשים מגיעים לפתיחה של תערוכה ואח"כ התנועה מתמעטת או פוסקת. לעומת זאת הסתובבו סביב למרכז, בשכונה, הרבה אנשים שלא היה להם כל קשר למרכז. ב2012 עבר המרכז לפעול בשכונת ג'סי כהן לצד מועדניות ומשרדים של הרווחה, במתחם בית ספר שנסגר.

הפרויקט 'אולם' התחיל ב 2014 כשמאי עומר (אמנית ואוצרת במרכז הדיגיטלי) ולוסיאנה קפלון (אמנית) הזמינו ילדים ונערים מהשכונה לעשות איתם פרויקט אמנות.

איך הן הכירו את הילדים ובני הנוער?

הם היו באים לפה גם לפני כי היה כאן ווי פי בחינם וגם מהפעילויות הקודמות של המרכז (שהפעיל לתקופה חנות במרכז מסחרי בשכונה). ההצעה הראשונית של מאי ולוסיאנה הייתה לעשות תערוכה יחד אבל עם הזמן הן הבינו שהפרויקט צריך להפוך למתמשך ולא חד פעמי. הן גם רצו לשתף בו אמנים נוספים, והציעו לי להצטרף בגלל הניסיון שלי בחינוך בלתי פורמלי וגם בגלל שאני יודע "לבנות דברים". איל דנון, מנהל המרכז נתן לנו את אולם הספורט של בית הספר לצורך הפרויקט. זה היה הרגע שבו המרכז הדיגיטלי החליט, גם בעקבות הפרויקט שלנו, לשנות את התפיסה של הפעילות שלו ובעצם להתמקד בפרויקטים אמנותיים ארוכי טווח שמשלבים את התושבים וישרתו אותם. לממש גישה קהילתית ומעורבת חברתית של האמנות כמו מרכזי אמנות נוספים בעולם.

אז זה האולם:

אפשר לשבת!

התחלנו את הפרויקט עם קבוצה רב גילאית וצמחנו יחד איתם, היום הם בני 17- 18. חלק מהילדים שהקמנו איתם את המקום הם בני הנוער שמשתתפים היום. עם הזמן התווספו גם האחים הקטנים שלהם וחברים צעירים יותר.

אז קיבלנו את האולם ריק והחלטנו על דרך פעולה לפי כמה עקרונות:

אנחנו מייצרים דברים שאנחנו צריכים. על סמך מה שהילדים אומרים שהם צריכים וגם על סמך מה שאנחנו מבינים ביחד עם הילדים.

אנחנו לא בהכרח המחנכים. הפוזיציה שלנו בתור אמנים היא לא ברורה בתוך גבולות קשיחים. שלושתנו אמנים, לשלושתנו ניסיון בחינוך בלתי פורמלי אבל הגבולות היו ועדיין מאוד מטושטשים. פעלנו ביחד עם הקבוצה ויצרנו את המקום הזה.

החלטנו שהחלל יהיה מודולרי ומורכב מקירות על גלגלים כשכל קיר מציע כלי כלשהו לעבודה ויצירה. לדוגמא ערכה שהיא מעיין נגריה שבה אנחנו בונים דברים יחד, ערכת יצירה (ציור, פיסול), ערכת מוסיקה, מסיבה, ריקודים, סרט. הערכות יכולות לזוז בחלל כמו שאנחנו רוצים וצריכים ולאפשר לנו ליצר מרחבים אינטימיים או פתוחים.

ככל שהילדים גדלו, הצרכים השתנו ואנחנו ניסינו להגיב לשינויים. לדוגמה הפינה שמשמשת כמטבח וגם מספרה: רכשנו מכונת תספורת ופן והילדים יכולים לספר את עצמם. לפני זה הילדים היו עושים החלקות ותספורות בשירותים של המרכז הדיגיטלי, ובמקום שיעשו את זה שם 'מיסדנו' את זה. הם מרגישים נוח לעשות את זה באולם.

כשהיה חם מידי ולא הייתה אפשרות לקרר את כל החלל בעזרת מזגנים עירא והמשתתפים יצרו יחד בעזרת ניילונים ומחיצות יחידה קטנה שהיא כמו מקרר, ובה נשמר הקור של שני המזגנים הקטנים. בקיץ רוב הזמן הם מתקררים בפינה הזאת, רואים סרט וסתם hanging out. הפינה משרתת גם את הצורך של הילדים למקום אינטימי, שקט, חדר משלהם. לא תמיד בבית יש להם שקט ופרטיות.

האולם דומה קצת לסטודיו משותף של אמנים בו יש גם מקום להכין משקה חם, לדפדף בספר ולבלות זמן וגם מקום ליצירה ועשייה. איך ייראה סטודיו שיהיה משותף גם לאמנים וגם לילדים?

המקום פתוח בימי שני וחמישי אחר הצהריים וכ- 20 ילדים מגיעים באופן קבוע למרחב עמוס בגירויים ומזמין יצירה ועשייה. כשיש פעילות מובנית, לכל אחד יש חופש לבחור אם להשתתף בה ולהחליט באיזה פינה הוא רוצה להיות. תמיד יהיו מי שיציירו, מי שיעבדו בעץ...כמו בקן דבורים תזזיתיות.

עירא מציג לי את יהודית, מכונת זירוקס זרוקה על הרצפה, שעדיין לא ברור אם היא גוססת או שטוב לה ככה לנוח קצת על צידה, עד לפעם הבאה.

בזמן האחרון הילדים הגדולים שיחד איתם הקמנו את המקום מתכוננים לבגרויות, עוד מעט מתגייסים או קיבלו את רישיון הנהיגה שלהם ולכן פחות באים. זה גם עצוב.. אבל את יודעת, זה החיים. אני עדין בקשר איתם. כשהילדים הקטנים באים לאולם ורואים את הגדולים נוצרת אצלם תחושת שייכות לאולם והם ממלאים את החלל של הגדולים שהמשיכו הלאה, וממשיכים לייצר את המקום שלהם.

אז חלקם חושבים על אמנות מתוך כל זה?

כן, ואנחנו מדברים על הכל. על פוליטיקה, על אמנות, על מוסיקה ועל כל מה שמעניין אותנו.

הדמות החינוכית שלי מול בני הנוער והילדים היא בזה שאני מגיע בתור מי שאני, כעירא. עם המורכבות שלי כאדם, עם הדעות שלי. אני לא חוסך מהם. אנחנו מדברים בפתיחות גם על גבולות של אסור ומותר, אני מביע את הדעה שלי ואפשר לדבר על זה. אני לא בהכרח אומר להם מה נכון ומה לא נכון אלא מביע את דעתי מתוך היכרות איתם וכמו אח גדול או חבר.

ומה לגבי ההורים?

חלק מההורים ביקרו פה, אבל בד"כ הילדים מעדיפים שתהיה הפרדה בין המקום הזה לבית, עם חלק מההורים אנחנו כן בקשר, לפעמים בסיטואציות שבהם צריך להתייעץ איתם או עם אנשי מקצוע כי אין לנו את ההסמכה המתאימה.

עירא והילדים משתפים פעולה זה עם זה. הוא אמנם מפעיל את המקום ויש לו הרבה יותר ידע וניסיון בבניה ויצירה אבל הוא לא מעוניין רק בפוזיציה של מחנך שמעביר הלאה גוף ידע מסוים, לא בהכרח. הוא מצייר מרחב פעולה מסוים ולפי הצורך הוא גם לומד יחד איתם ורוכש ניסיון יחד איתם כדי לממש את הרעיונות והרצונות שמתעוררים באולם.

וגם: מה זאת אמנות? מי הוא אמן? למה לעשות אמנות? איפה האמנות נמצאת? למה אמן הוא זה שיושב ויוצר לבד בסטודיו? למה שאמנים לא ישבו יחד בסטודיו ויעשו יחד?

לאינסטגרם של האולם

הזמנה לתערוכת יחיד של עירא: