מה שמשפיע עלי? על החיבה לכוח*

מדפי מלמין

קטלוגים

רחבות מטופחות,

מה שלבן עושה לצורה זה להפעיל אותה כסקסית, כמפתה או כפרפורמטיבית. עירום שנעמד מול הפנים ומתמוגג מההישג שלו. אני התחלתי, אבל רק אתה יכול לסיים את זה, עם חיוך מתוק על פניו הלבנות.

זה מזכיר לי, דימויים נוצרים בצורה אלסטית להפליא. כמו הלשון על מוצרי צריכה ריחניים, רגע חולף אחד של מגע מספיק לייצר תחושה גופנית מלאה, לנקבו עם מזלג זה בלתי אפשרי. זו שאלה פשוטה, אנחנו היינו אינטימיים אתך, תהיה אינטימי אתנו. אכלת את הפוסי שלה היום? הוא מחווה בראשו לעבר להבת נר המואנשת לכדי גוף מיניאטורי.

שבירת הקיר הרביעי מנכיחה שההצגה היא דבר רציני מאוד. פלאי פלאים. אבל רצינו יותר מזה, רצינו שהוא יאהב אותנו, שירשה לנו לאהוב אותו.

עירום, בלתי קלוי, לא מבושל. סלט צעיר הוא צלצול הפתיחה. זוהי עדות לנוחות ולהנאה בהן אנחנו רגילים לתפוס כל התרחשות כמופע או דימוי, ולא כממשות. ללא עניין במשקל, צורה או צפיפות. אריזת הדימוי, פוגשת חוסר אפשרות בצורה של עיסה מרקית.

מרק הנו נפח נוזלי מוקצף שמלטף. הוא הופך מפחיד כשמדמיינים את השכבות הסמויות שלו. ירקות עם אחריות זקופה. עם קווי מתאר מובחנים, ניתנים למגע, מובלים למצב שבו דימוי מתנודד כמעט לכדי עצירה מלאה, כזה שדמותו אינה חשופה מהרגע הראשון. לבסוף הוא ניגש עם הצלחת, מורח את התבשיל החום על פניו ועל בגדיו.

שבירת הקיר הרביעי מנכיחה שההצגה היא דבר רציני מאוד. פלאי פלאים. אבל רצינו יותר מזה, רצינו שהוא יאהב אותנו, שירשה לנו לאהוב אותו.

האם פגענו בו? האם הוא יחזור? בבקשה שהוא יחזור? כמו קובץ זיפ, הוא מוסתר, מבודד ונארז מחדש.

*כתבה זו היא שילוב בין שתי כתבות מארכיון המגזין. לכתבות המקור:

מה שמשפיע עלי

על החיבה לכוח

#ערגהאלמוג