באק טו דה פיוצ׳ר

נפגשנו (לני וישי) ללא מעט שיחות בפריז. הכיר בינינו מקסים טורבו, אמן וחבר משותף. לני בחילופי סטודנטים באקדמיה לאמנות בסרז׳י. ישי משתתף בתכנית הרזידנסי של הסיטה ובימים אלו (תחילת יוני 2019) מציג תערוכת יחיד בארטיסט ראן ספייס ׳פלסמן פרודווי׳ (Placement Produit) ובעוד כשבועיים (נכון ל-3.6.19) ישתתף עם עבודת וידאו כחלק מיריד ארט באזל בשוויץ.

יום שני, 3.6.19, 17:38

ישי שפירא קלטר: אוקיי. אני תמיד מתעניין בדרך שבה אנשים שונים הופכים לאמנים. לכל אמנית או אמן יש סיפור רקע, הרגע שלפני לקיחת האחריות הזו, דבר מה שגרם לה או לו לבדוק איך לומדים אמנות, או למה בכלל עושים אמנות (שאלה שממשיכה להופיע לאורך הקריירה מעת לעת). יוסי ברגר ז״ל, אמן ומורה שהיה אהוב עלי במיוחד, נהג לכנות את האינטואיציה שמכוננת עשייה אמנותית בכל פעם שהשתמש במילה ׳הדבר׳ (ואף גלגל את עיניו וזקף את אצבעותיו לכיוון השמיים בעת אומרו ׳הדבר׳). אני פירשתי את ׳הדבר׳ כמנוע שמאיץ את הפעולה האמנותית, מעין אקסלרטור, ׳הדבר׳ רוחני ככל שיהיה או קונקרטי, ׳הדבר׳ שמוביל להנכחה של פעולה בעולם כאחת שחשובה יותר מפעולות אחרות - זו בעצם החלטה. ו׳הדבר׳ הוא גם הפענוח של הפעולה - הבבואה התחושתית, הפרשנית, התבונית - הרגע בו היצירה מחזירה מבט אל הצופה. מתי בעצם התברר לך שאת רוצה לקחת חלק בעשיה אמנותית? או להעמיק את הידע שלך בתחום? לתקשר את ׳הדבר׳ שלך?

יום שלישי, 4.6.19, 01:55

לני גאונט: אני חושבת שהיה לי הרבה מאוד מזל כי הרגע הזה הגיע אצלי בגיל מאוד צעיר. כשהייתי בכיתה ח׳ שמעתי מכמה בנות כיתתי על תיכון ״תלמה ילין״ אליו הן עומדות להבחן. אחרי שיטוטים ארוכים באתר האינטרנט של בית הספר הגעתי למסקנה שזה מקום שאני רוצה להיות בו. עד אותה תקופה היו לי שנים מאוד קשות עם עצמי, עם בני גילי והלימודים. חוג הצילום אליו הלכתי היה המקום בו התחלתי לבנות לעצמי בטחון להיות טובה יותר כלפי עצמי והסביבה. הגעתי למבחנים עם מעט מאוד בתיק העבודות ולא התקבלתי. אני לא זוכרת אם נעצבתי אבל באותו רגע החלטתי שאעבוד קשה ואצליח. זה מה שקרה. לא היה יום שיצאתי מהבית בלי סקצ׳בוק, כלי רישום ותמונות משפחתיות ישנות אותן רשמתי מהתבוננות. בראיה לאחור ההחלטה הזו ממש שינתה את האופן בו תפסתי את החיים והמקום שלי בתוכם. ההבנה שיש לי את היכולת לבחור מצב בו אני רוצה להיות ולהגיע אליו, שינתה מאוד את החוויה שלי בעולם. לפי דעתי כשחזרתי למבחנים בשנה הבאה התקבלתי בגלל האדם שנהייתי בשנה הזו בזכות הרישום, ולא בגלל הרישומים. בתיכון התאהבתי בהיסטוריה של האמנות ואפילו לראשונה בחיי הצטיינתי בלימודים עיוניים, הבנתי שזה המקום שלי.

בחודשים האחרונים אני מתוודעת מחדש ומבינה כמה משמעות יש לעשיית דבר שגורם לך להרגיש טוב באמת. היום אני מזכירה לעצמי שרק בנקודה שבה אני מרגישה שאני עושה קודם כל עבור עצמי, אני מתקרבת למקום שבו דברים יכולים להיות רלוונטים גם לאחרים.

מה איתך? אני זוכרת שאמרת לי שמבחינתך אמנות היא הדרך שלך להשיג לעצמך חופש מוחלט. יש רגעים בהם ׳הדבר׳ הזה התערער אלך שזכורים לך במיוחד?

יום חמישי, 6.6.19, 12:51

י.ש.ק.: בטח. נדמה לי שבאמנות יש השתוקקות לא מושגת של חיפוש אחר חופש, שמביאה איתה גם רצון להנכיח את האופן בו חופש נחווה, לסמן את החופש. ואם אבחר בפרשנות הזו, אז אמנות היא בעצם ג׳סטה של חופש - כתם צבע, גוש חומרי, פעולה, מחאה או טעות. זה גורם לי לחשוב על המקור של המילה אמנות ועל הקשר שלה ליופי ולחופש. המילה Ars בלטינית (שמיוחסת למילה Art) היא ההגדרה למיומנות, אבל היא גם ההגדרה למושג היופי. ולי קשה להרהר ביופי מבלי להתערער. כשאני מדבר על ה׳יפה׳, אני לאו דווקא מתייחס למושלם, למוש, למהמם, או למדהים, אלא גם למכוער, למגעיל, לעלוב, לבינוני, למשעמם, לסתמי, או לנורמלי, יו ניים איט. ז׳אק רנסייר היטיב לתאר את החופש כשהתייחס לכך שהחופש, בפוטנציאל שלו, הוא גם החופש להרע. ובהקשר הזה, היפה נמשל ונמדד ביחסים שבין מוסר וחופש. אם תחשבי על זה, מי שמצמצם את קטגוריות ה׳יפה׳, שיש לו מראש מושג מה יפה ומה לא, הוא למעשה פחות מוסרי ופחות חופשי, שיפוטי אבל לא ביקורתי. לגשת לדבר מה עם ידיעה מראש מהו הדבר הוא הקבלה לנוכחות נעדרת - כלומר, לנכוח בסיטואציה מבלי להתקיים בה, להגיע אליה משוחד, ולכן מחוסר שיקול דעת וגם לא חופשי. קצת כמו כשההורים שלנו מסתכלים על האמנות שלנו. ולכן כשאני חושב על זה, אולי כדי להיות חופשי, אדם צריך להתערער. זו הקרבה מסוימת. אז כן, אני מרשה לעצמי להיות פגיע ואני מתערער המון. עבורי יצירת עבודת אמנות, התבוננות באמנות או פעולה אמנותית, מביאה איתה דרך חיים. והדרך חיים הזו היא למעשה המהות. אי אפשר להרהר במהות מבלי להתערער. וכאן יש עניין דיאלקטי, כי הרי כדי לאפשר מהות של חופש בעולם חומרי, נדרש ממני כאמן לייצר עבודות אמנות. ספוילר: עבודה היא בעצם הרגע הכי משפיל בקיום של אדם שתופש את עצמו כחופשי. ואם אני זורם עם המחשבה הזו, אז כשאני עושה עבודת אמנות, בין שאר תחושות, לעתים אני גם מרגיש מושפל, כי אני נותן לחופש צורה, חומר וערך - אני משתעבד לחופש. אפשר להסתכל עלי ולהגיד - הנה, האמן הזה הוא, הוא דוגמא בהירה לאדם שהשתעבד עבור החופש שלו. בקצרה, להיות חופשי במערב זו מצד אחד האפשרות לייצר (להיות יצירתי) ומאידך הכח לבזבז, לקנות משהו שיצרן אחר ייצר בעולם. וזה העניין עם חופש, הוא עלול להיות אפל ומתעתע. אני חושב שאפשר לתמצת את מהות החופש לתחושה הבי-פולארית שדברים אפשריים, שהכל אפשרי. חופש הוא לכאורה אינסוף האפשרויות הפרושות בפני אדם. ככה הגעתי לפריז, עם אינסוף אפשרויות מדומיינות שפרושות בפני, אבל אז עשיתי תאונת אופניים, נפצעתי. המרדף אחר החופש, הביא אותי ליצירת אמנות במצב עלוב, בודד ופצוע וזה כשלעצמו רגע שמתלכד לכדי מהות.

ואפרופו חופש, מתי את טסה לתל-אביב? את כבר חושבת על תערוכת הגמר שלך בשנה הבאה? מה היית רוצה לעשות ולהציג?

יום שישי, 7.6.19, 13:39

ל.ג.: אני חושבת שכל דבר שאנחנו מגדירים, מצמצם ומונע מאיתנו לחוות את הממשות שלו. כלומר, אנו חווים אותה בצורה שהיא מוגדרת ופחות חופשית. הדרך בה אנחנו מתייחסים ליופי קשור גם מאוד למשיכה, דבר שהניסוח הפרמטרי שלו פחות מעניין אותי באופן אישי כי אני חושבת שלא הכל זקוק לתרגום מילולי ישיר. כשאני נפגשת עם דבר בעולם, אחד הדברים הראשונים שאני יכולה לומר אינסטנקטיבית היא אם המשהו הזה ״יפה״ בעיני. מבחינתי ה״יפה״ הוא המשיכה שלי. לפני שאני מתחילה לחשוב, לנתח, להתבונן. אני נפגשת עם משהו והתגובה הכי ראשונית שלי אליו. כמו כשפרפורמרית עולה על הבמה ולפני שהיא בכלל פותחת את הפה או שאני מסתכלת איך היא לבושה אני אוהבת אותה. אחר כך היא יכולה לגלם דמות מסוג כזה או כזה, שאתחבר אליו יותר או פחות אבל המשיכה הראשונית הזו נשארת והיא חיבור שקשה להפר.

נושא רגיש... אני חוזרת לארץ בדיוק שבוע מהיום (שישי). אני מאוד מתרגשת, שמחה, מפחדת, לחוצה ועצובה. מרגיש לי שיש עוד כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות בפריז והחזרה שלי באמת מבטלת כל מני תוכניות שהיו ומצד שני, אני יודעת שעכשיו הזמן ולא משנה מתי הייתי עוזבת תמיד יהיו דברים לא ממומשים. אני בהחלט כבר חושבת על שנה הבאה. תערוכת הגמר נראית לי כמו הזדמנות ממש מעניינת להתנסות אך לצערי בכל שנה אני רואה מחדש איך הלחץ מכניע את רוב חברי במעמד הזה ומוציא להם את החשק מהחוויה הזו ולכן יש בי רצון להתחיל כמה שיותר מוקדם ולהיות בתוך פרוייקט. יש כל מני מחשבות על מה להציג, בתקופה האחרונה אני עובדת על עבודת דיגיטליות שמורכבות מצילומים שאני מתכננת להראות בבצלאל כשאחזור ויש מחשבות על וידאו באווירה יותר תיעודית שיחסי הכוחות בהפקה שלו הם העניין המרכזי שלי. בכל מקרה אני מאמינה שהרבה עוד ישתנה עד אז (או שלא) אבל אני אוהבת לתכנן.

מה הצגת כשסיימת את בצלאל? איך חווית את תערוכת הגמר? מה הייתה פרקטיקת העבודה שלך אז?

יום שני, 10.6.19, 19:29

י.ש.ק.: בשנה האחרונה ללימודים בבצלאל (2013) גרתי ביפו ועבדתי בקסטה. זו תקופה שאני לא זוכר ממנה הרבה, היא היתה עמוסה. תקופה בה התגלגלתי על הקו מתל-אביב לירושלים, נסעתי המון במוניות שירות. אחרי משמרות לילה ארוכות הייתי סוגר את הבר ונשאר לישון בו, ובימים אחרים נזרקתי על ספות אצל חברים ואנשים מזדמנים. הסתובבתי בין מסדרונות בצלאל, ובין יפו ומזרח ירושלים. התערוכה שלי היתה תוצר עבודה של כעשרה חודשים, קראו לה ׳ישי שפירא קלטר מציג את עבד א-רחמן: דברים עלולים להיות שונים מכפי שהם נראים׳. היא היתה חלק ממקבץ של ארבע תערוכות שהוצגו יחד באותו חלל במחלקה לצילום ושאצרתי בשיתוף עם שלושה סטודנטים. עבור התערוכה הדפסנו קטלוג קטן שכלל דימויים מתהליך העבודה של כל אחת ואחד מאיתנו. בקטלוג לצד הדימויים, הודפס טקסט שכתבתי על העבודות של ארבעתינו ועל הקשר שלהן לסוגיות ירושלמיות בוערות. בתערוכה שלי הוצגו עבודות של עבד א-רחמן, עושה שלטים שחי במזרח ירושלים. היא עוררה תחושות מגוונות שהדגישו את הגבול החמקמק שעלול להיווצר בין מושג שגור אחד - שיתוף פעולה, ומושג שגור אחר - ניצול. הוצבו בה שלושה שלטי ניאון/לד פרי עבודתו של עבד, עבודת וידאו וממואר שכתבתי והודפס בעשרים עותקים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא משאב כלכלי - גם באמנות - זו היתה התמה שעלתה מהתערוכה ומבחינה פורמליסטית היא פלירטטה עם אמנות מושגית. עבודות מהתערוכה הוצגו לאחר שסיימתי לימודים בתערוכה ׳טובין׳ שאצרו יהושע סימון ורוני חג׳ג׳ במוזיאון בת-ים ובתערוכה Mind The Gap שאצר בועז ארד ז״ל בגלריית המדרשה - הירקון 19. אלו העבודות היחידות שהצגתי בחללים ציבוריים שלא למטרות רווח בישראל, הן עסקו בסכסוך, ומאז אני נמנע מלעסוק בנושא באופן ישיר. בתקופה שלאחר התערוכה, חקרתי את הנושא וגיליתי שאחוז משמעותי מהתקציבים שמופנים לאמנות החזותית בישראל מכוונים לעשיה שעוסקת בסכסוך. מידע שמוביל לשאלת ביצה ותרנגולת, מה קדם למה? הצעות הפרויקט של אמנים? עניין אמיתי בטיפול אמנותי בסכסוך? או הבנתם כי משאבים זורמים לעיסוק אמנותי בכיבוש? תשובה מספקת לשאלות אלו מצאתי במקרה לפני כשנה כשהצגתי תערוכת יחיד בבריסל. האוצר שאיתו עבדתי סיפר לי שביקר בתל-אביב ביחד עם סיור אמנות שמיועד לאוצרים מהולנד. הסיור הגיע גם למוסד שלא למטרות רווח בתל-אביב. הוא שאל את הצוות האוצרותי עימו ערך את הסיור, האם יש בישראל אמנות שלא עוסקת בכיבוש והביע את רצונו לפגוש בה. לטענתו, באופן מגמתי האמנות שהציגו בפניו ובפני שאר חברי הקבוצה במוסדות השונים בהם ביקרו עסקה בסכסוך, דבר שנראה לו תמוה. האוצרים השיבו לו שהם מתעניינים רק באמנות מקומית שעוסקת בנושאים חברתיים כמו פוליטיקת זהויות והכיבוש ושכיום בישראל (לשיטתם) אין סיבה לעשות אמנות שלא דנה בנושאים אלו. מה שאפשר ללמוד מהסיפור של אותו אוצר הולנדי, הוא שיש אמנות מישראל שמתוקצבת ומתווכת החוצה, לעולם, ויש כזו שלא - לא בגלל איכותה, אלא בגלל פחיתות חשיבותה בפני גורמים בעלי השפעה שפועלים בשדה.

את מצלמת די הרבה, אולי תבחרי לנו דימוי מופשט ותוסיפי קצת צבע לשיחה? תרימי לנו, כי קצת הורדתי פה ואני לא יודע איך לצאת מזה.

יום שבת, 22.6.19, 11:22

ל.ג.:

Untitled

בשבוע האחרון מאז שחזרתי לארץ יצא לי להרהר הרבה בשיחות שלנו. חשבתי על המקום שבו אמנות מתאימה עצמה לחיים, בין אם במימדיה (scale), בניתנות להשגתה (affordability) ובתכניה. עומר ג'ברין, חברי לכיתה בבצלאל השתמש בפלטפורמה של הגשת סוף שנה ג' עבור כנס בחירות עבור ראשות עיריית אום אל-פחם עיר הולדתו, שיתקיימו בעוד כחמש שנים. האירוע כלל כיבוד (פירות וקפה שחור), ג'ינגל בחירות שהתנגן ברקע, סרטון תעמולה, צלמים, דגלי שמשונית עם הכיתוב בערבית "عمر جبارين للرئاسة" (עומר ג'ברין לראשות), לחיצות ידיים ותמונות סלפי ונאומים, בין היתר של עומר שהציג תמונת מצב על השחיתות בה הוא מעוניין להלחם בעיריית אום אל-פחם. בדיון עלו שאלות בנוגע לאמינות הפעולה, בעולם בו כה רבות הפעולות האמנותיות בהן מציאות מדומיינת מוצגת באופן מחקרי, הקו בין בדיה למציאות מטשטש בקלות עבור הצופה. אני דווקא הרגשתי שבמקום הזה, עומר הצליח לעשות פעולה כנה מאוד ופשוט ניצל פלטפורמה שניתנה לו (אמנותית/אקדמית) עבור מה שהוא באמת רוצה לעשות במציאות של חייו. בין אם עומר באמת יתמודד לראשות העיריה, ובין אם דברים ישתנו בדרך, ברגעים אלו הרגשתי באופן מאוד חד משמעי שיש הלימה חזקה בין החיים לפעולה האמנותית עד כדי ביטול ההפרדה בשיח בין השניים.

את הצילום שצירפתי להודעה צילמתי בפילם הראשון שפיתחתי בפריז. בדירה שלי הייתה אמבטיה וניצלתי את הפסיליטי הזה כמה שיכולתי. אני בכלל חושבת שפריז חיברה אותי ל"בית" באופן שלא תיארתי לעצמי שיקרה. מבחורה שיכולה לנדוד ימים בין מקומות ובתים, הרגשתי שזו תקופה שמאוד הייתי צריכה את החלל האישי שלי. זה בלט באופן כה חריף, שכשיצאתי מהבית ליותר מארבע-חמש שעות הרגשתי דחף עצום לחזור לדירה שלי, גם אם רק לכמה דקות ורק לאחר מכן יכולתי לשוב ולשוטט. זה גם אחד הדברים שהכי הקשו עלי בחזרה לישראל. אחרי כל הטירוף בשבועות האחרונים באירופה, רק כשישבתי בשדה התעופה אורלי עם כל חפצי וחיכיתי לטיסה הבנתי שאני עוברת דירה למקום שעדיין לא ידוע. בינתיים אני קצת הומלסית, עוברת בין חברים ובני משפחה עד שהבית החדש שלי יתפנה. התחושה של מעבר למקום כה מוכר וביתי -ללא מקום לגור בו-, ממקום זר שהכרתי רק עכשיו ובו כן היה לי בית היא מאוד משונה.

אתה גם חוזר בקרוב, מה המחשבות שלך בנוגע לזה? אומרים שזו התקופה בה הכל נהיה יותר יפה ונעים בפריז, זה נכון? יש משהו מעניין שראית לאחרונה? (לא מתכוונת לתערוכה אבל אם זה מה שתבחר לשלוח זה גם סבבה).

יום ראשון, 7.7.19, 16:12

י.ש.ק.: אני אוהב את הצבעוניות והחומריות של הדימוי שבחרת, את ההפשטה של הנוף והתחושה הגופנית-נשית שעולה ממנו. הקיץ הפריזאי הוא פשוט הורמונלי והעיר משתנה. מבחינת אמנות זו תקופה פחות טובה, כי יוצאים לפגרה אחרי ארט באזל והביאנלה, ובדרך כלל בתקופה הזו מוצגות תערוכות פחות מסקרנות.

אבל אני דווקא רוצה להתעכב דווא על עניין ה׳חוזר׳ - שזה נשמע כמו שם של סרט אסונות הוליוודי. אולי כי אני מעדיף להימצא בין לבין ולחיות כזר. אני חושב שבעידן שקהילות קטנות מבקשות להגדיר את עצמן חדשות לבקרים, שלכל ז׳אנר יש רבבות של תתי-ז׳אנרים, אני לא ממהר לשים על עצמי לייבל. בגלל זה, המילה ׳חזרה׳ ישר מעלה בי אסוציאציות שליליות. זה סלנג סופר ציוני שבטח המקור שלו הוא בחזרה ארצה אחרי אלפיים שנות גלות, או למשל בדימוי של חייל ש׳חוזר׳ הביתה ממלחמה - אבל החייל הזה תמיד נשאר במלחמה, בדיוק כמו שאת העולה (מהגר) ארצה אחרי שנות גלות מלווה ההוויה של המקום שממנו הוא ׳חזר׳ - במקום טרמינולוגיה של המקום שממנו ׳הגיע׳. בתקופה בה אני לסירוגין חי מחוץ לתל-אביב נחשפתי לקהילות יהודיות / ישראליות שמתוך בחירה חיות בתפוצות (ולא בגלות). הנרטיב של התפוצה כמעט ולא מסופר בתוך מערכת החינוך הישראלית, וכשכבר כן מתואר אז הוא נמשל ביחס למושג ה׳חזרה׳ / ׳עליה׳ שמגונה ובאמצעותה נוצרת למעשה - ׳הזרה׳. המחשבות שלי לגבי ׳חזרה׳, קשורות בהסתייגות או רתיעה ממנה. בחרתי בשנים האחרונות לחיות כזר, לרחף, לא להכות שורשים, אפילו בתל-אביב, שכן כל ׳חזרה׳ כזו מלווה ב׳הזרה׳.

למרות שאני צופה רבות באמנות של אחרים, בחרתי לשלוח עבודה שלי. 'Special K', הוצג במסגרת תערוכת היחיד האחרונה שלי בארטיסט ראן-ספייס הפריזאי Placement Produit.

Special K

יום ראשון, 21.07.19

ל.ג.:

החלטתי לענות לך על המכתב האחרון דרך פרסום האייטם ולא במייל. אני מבינה את ההתעכבות על המילה ״חזרה״ ביחס לחוויה המוזרה שהיא מכילה בתוכה. אני ממשיכה לשמוע על אנשים שמוותרים על בסיס לטובת החופש וחוסר הכבילות שבנדודים. מצב זה מפתה במיוחד במדינה כמו ישראל. בה, כפי שציינת, יש לחץ בלתי פוסק מצד הסביבה ״לשוב״ כשמישהו נוסע מישראל לתקופה ארוכה או בלתי מוגבלת. כולנו חוטאים בשימוש במילים שמכילות בתוכן ערכים שאנחנו לווא דווקא מתחברים אליהם. לרוב אלו מילים יומיומיות שנתינת הדעת על המשמעויות העמוקות שלהן הוא דבר שנעשה לעיתים רחוקות רחוקות וכאשר אנו בוחנים אותן מחדש ניצבת מולנו מראה שלא תמיד נוח לנו איתה. לפעמים כי היא מרגישה ״טרחנית״ (מילה שאני לא סובלת באופן אישי) ולפעמים פשוט כי אנחנו מבינים את משמעות המעשים שלנו דרך המילים שאנחנו בוחרים להשתמש בהן. השם שהצעת לאייטם שלנו, ״בחזרה לעתיד״ מכיל את האמביוולנטיות היפה הזו. עכשיו נשאר לנו רק לראות איך התקופה הזו של פריז תּוּכַל כאן בתל אביב/יפו/ירושלים. מאחלת לך נחיתה נעימה סי יו סון.