שני אוטובוסים

בשמי נצח לבנים, הייתי ולא הייתי. לבדי אני במרחבי הנצח הלבן. בטרם בוא עתי הגעתי ולא הופיע שום מלאך לשאֹל מה עשית, שם, בעולם? ולא שמעתי זמירות צדיקים, ולא את קינות החוטאים. לבדי אני בלֹבן לבדי… דבר לא מכאיב לי בשערי הנצח, לא הזמן, לא רגשות, בדברים אין קלות, במזעקה אין כֹבד ואין את מי לשאול: (מחמוד דרוויש, ציור קיר)

תערוכתו של גיל מרקו שני מתחילה במעבר בין שני חדרים לבנים, כשבפינת החדר השני ניצבת על כיסא שומרת המוזיאון כסוג של אובייקט, ומולה נמצאת דלת אפורה. אני מסתכלת אל השומרת לאישור בפתיחת ידית הדלת. אני נכנסת, אנחת רווחה, עתה אני ״באמת״ נמצאת בתערוכה. אני יורדת במסדרון מבוכי אל חדר קטן. שני אוטובוסים לבנים, חסרי זהות. חומר לבן, פיזיות של צבע. האם הם גדולים מהרגיל או פשוט זרים לנו? האם הוזמנו הנה ממדינה רחוקה או שיוצרו במפעל קרוב? האם זהו מרחב ממשי, תת הכרתי או מטאפיזי, איזה מציאות מיוצגת לנו? האם זה יכול להיות אוטובוס אוניברסלי ואוטובוס ישראלי כאחד? היכן אנו נמצאים? תחושות זרות ואלביתיות חזקות עולות, הם מוכרים לנו וזרים לנו יחדיו. המוכר הופך מנוכר. אובייקט יומיומי מזמין ודורש מאיתנו להתבונן מחדש ומזווית אחת בלבד. האוטובוסים עוברים האנשה וכמו בני אדם זרים הם מתקרבים עם הזמן. הם נמצאים בחציצה מהקהל: סגורים מאחורי דלתות שקופות וסטריליות. נראה תחילה שניתן לפתחן אך לא כך הדבר, הן נעולות ובמכוון. הגענו לשער החוק.

הבנייה נעשתה בצמצום: אנונימיות של החלל; מינמליסטיות של צבע וצורה; הצורות מסייעות בבניית היקשר ומקום. האוטובוסים נראים מרווחים ונוחים, אליטיסטיים, מחכים לקבוצת תיירים שוויצרים עשירים או אוטובוס בדרך למסע הופעות. כל אוטובוס מקבל יחס שונה. מרגיש שהם מלאי משמעות וסימבוליות עבור האמן והם מטעינים אותי במשמעותם ומספרים לי אודותם ככל שאני נמצאת בחלל. מבעד לדלת הזכוכית ניתן לראות ולשמוע אוטובוס מואר ונוהם שמשליך אורו על האוטובוס השני, הכבוי ונטול האור. האחרון נוגע ברציף, והאוטובוס הדלוק עוצר רגע לפני. אין לוחית רישוי, אין מספר קו, הוילונות מכסים בחלקם את הזכוכית על אף חוסר השמש, ומראות האוטובוסים - אינן מראות, הן עקרות ממטרתן, לא משקפות את הסכנות. אילו סכנות נמצאות בלב חניון?

הסצנה מבויימת בקפידה. כל חלק במיצב יוצר במיוחד לפי תוכנית, הכל חדש מהעטיפה. עיקול הזכוכית שאמור להיפגש עם המתכת מעוצב רק למטרה זו, כמו גם הגלגלים עשויי היציקה שנראים כדוממים או לחילופין כמואצים ללא הפסקה. הרעש מתחיל להשפיע. הוא מלחיץ. בדרך כלל הוא אמור להימשך מספר רגעים וכעת הוא ממשיך לנצח ולא מתחילה אף תנועה.אין אנשים, אין יעד, אין זמן ואין שייכות. אני תוהה, מי הזמין אותם לכאן, עבור מי ולשם מה? הפעולה נעשתה סתם, עבור אף אחד ועבור כל כך הרבה דברים; עבור האמנות, ערכים וביטוי, עבור הריקנות.

צל מפוזר על חלל ההמתנה לאוטובוסים, חלל הצפייה והציפייה. האוטובוסים מעלים אינספור שאלות ולפתע נראה כי לא פחות שאלות עולות מחלל ההמתנה, מי הם הממתינים ולמה הם מחכים. האם היצירה זקוקה לצופים ולממתינים בתור, או שהיא עומדת בפני עצמה? חיה בלעדינו, שומעת, שואפת ונושפת. אפשר שהאוטובוסים בכלל לא זקוקים ליעד מפני שהם מכילים את החיים בתוכם, ואולי הקהל נמצא בסימן עודפות והם הצמצום המלחיץ, הממית והחי? חוסר היכולת להיכנס ולראות את החלל במלואו מרחיק אותנו מפתרון החידה. השאלות לא נענות: מה קורה אחורנית? מה אורכם? מאין הגיעו ולאן נכסנו? העבר קטוע, ההווה והעתיד בסימן שאלה. הם נכנסו לחלל המוזיאון, אך השהות מולם משכיחה את אווירת המוזיאליות. אנו בחדר לבן וחשוך כמו תא המתנה היכול להזכיר ולהפוך להיות גם תא עינויים, אלא שהמענים שכחו להגיע. ואף נהג אוטובוס לא קורא לך לעלות. הינך לבד מול הנשגב, שני אוטובוסים כנשגב עכשווי. הם - אני ואתה. עתה אנו קרובים, נשימתנו הופכת אחת - נשימתם נכפית עלי ואני נכנעת, מתמסרת עבור המטרה שלשמם הוצבו כאן ולשמה אני כאן: הכלום שהוא הכל וההכל שהוא כלום. מתגלה אצלי רצון לסגור את החשמל, לנתק, להפסיק את הבזבוז. תחושת ההבל חזקה עלינו מהערכים והמחובות המוסריות כשהמצב הקיומי חסר. האוטובוס, איננו מחכה שנעלה עליו בזמננו, בכוחות עצמנו, נמצא ולא נותן לנו לעלות, לעלות לשום מקום ולצאת לנסיעה בשום שעה.

״שני אוטובוסים״ מציפה אותי בלובן מינמליסטי, עוצמתי ומלא חרדה, הגורם לי במונוטוניות שבין השקט לבין הרעש לרצות לצעוק בדומה לדמות ״הצעקה״ של מונק מעל התהום על אף שאני עומדת על קרקע. קרקע שנבראתה במחשכים.