אמנות - סיפור כיסוי

אמנות סיפור כיסוי, וידיאו, 27 דק', תמיר צדוק, 2017

חשבתי שאני מבין מה קורה. הכול פה הוא בדיה, אמרתי לעצמי - הסרט, הציורים שעל הקירות, התמונות, כל התערוכה. ישבתי וראיתי את הסרט בידיעה שעליי לא יצליחו לעבוד. זו לא הפעם הראשונה שאמן יוצר עבודה על זיוף. הייתי הכי חכם בחדר. אחרי שיצאתי מהסרט כבר לא הייתי כל כך בטוח.

התערוכה החדשה והיפה של תמיר צדוק מורכבת מצילומים שונים, מקטעי וידאו קצרים, מעט עבודות מוקדמות שלו וציורים של האמן הצרפתי שארדובל. העבודה המרכזית בתערוכה היא סרט בשם "אמנות- סיפור כיסוי", כשם התערוכה כולה. הסרט מתאר את נסיעתו של תמיר צדוק למצרים עם אחיינו, יובל, בחיפוש אחר ציור של אמן צרפתי בשם שארדובל. שארדובל, כך מספר לנו צדוק, הוא סיפור הכיסוי של המרגל הישראלי שלמה כהן-אברבנאל, שנשלח בתחילת שנות החמישים למצרים מטעם המוסד, ושהתחזה לאמן צרפתי שמגיע לקהיר על מנת לצייר. במהלך הסרט תמיר ויובל מדברים עם אנשים שונים בתקווה כי יהיה בידיהם מידע על שארדובל. השניים מסתירים את עובדת היותם ישראליים, והסרט מתנהל ברובו בערבית. בשיטוטיהם בעיר ובחיפושם אחר ציוריו של שארדובל, הם נתקלים באנשים שמייעצים להם לנטוש את הפרויקט כיוון שהוא מסוכן. תמיר ויובל הופכים לאט לאט למרגלים בעצמם- הם במשימה "סודית" בארץ זרה וזהותם מוסתרת. בשלב מסוים בסרט, מתחיל להיות לא כל כך ברור מה צדוק ואחיינו מחפשים בקהיר, ומה מסוכן בדיוק. הם הולכים ממקום למקום אבל לא נראה שהם ממש מתקדמים. גם המוטיבציה שלהם לא ברורה. מה הם מבקשים למצוא- את הציור האבוד של שארדובל? ציורים אחרים שלו? סתם מידע כלשהו אודותיו? הם משוחחים עם אנשים רבים אבל לא תמיד ברור על מה. נדמה כי הם רודפים אחרי רוח רפאים, ולא ברור אם כהן-אברבנאל הוא דמות אמיתית או בדויה.

לדעתי, מרכז העיסוק של הסרט אינו בשאלת הזהות היהודית- ערבית של צדוק, כפי שנטען בביקורות נוספות על התערוכה (ב״ערב-רב״, וב״הארץ״), אלא בשאלת הזהות האמנותית-חברתית שלו. אמנם אי אפשר להתעלם מן העובדה כי תמיר צדוק הוא יהודי ישראלי שמגיע למצרים, מדינה שיש לנו עמה שלום, מסתיר את ישראליותו ומציג את עצמו כערבי- פעולה שמראה הן את שבריריות השלום עם המדינה הערבית הגדולה והן את שבריריות הזהות הישראלית עצמה, וכשצדוק מתהלך בקהיר ומדבר בערבית עם המצריים, נוצר טשטוש בין היותו תייר ובין היותו בן המקום והתרבות. אבל טשטוש הישראליות והערביות בעיניי הוא רק עוד דוגמא במהלך הטשטוש הכללי שצדוק מייצר.

אמנות סיפור כיסוי, וידיאו, 27 דק', תמיר צדוק, 2017

הצופה מתחיל לשאול את עצמו מה בעצם צדוק עושה בקהיר. הוא הופך בהדרגה לאדם חשוד והצופה מפתח יחסי עוינות כלפיו. כמעט ונתפס בתחבולותיו על ידי הצופים, אבל תמיד מצליח לחמוק. למשל, בסצנה בסרט, נראה צדוק לוקח תצלום שחור-לבן של ציורו האבוד של שארדובל, וצובע אותו בצבע. הוא מכין מספר עותקים של התצלום, וצובע אותו בכל פעם בצבעים שונים. האם צדוק מרמז בכך לקהל כי למעשה שארדובל לא באמת קיים, וצדוק המציא אותו והוא זה שגם יצר את הציורים? הייתכן כי צביעת התמונות מתפקדת כמטאפורה לפעולת ההתחזות? האם צדוק רוצה להגיד לנו, שלא לומר לצעוק, כי כל מה שאנחנו רואים כאן הוא פיקציה? בסצנה אחרת, צדוק ואחיינו יושבים בחדרם במלון בקהיר ומסתכלים בתמונות שצילמו במצלמה במהלך שהותם בעיר, כשלפתע הם מבחינים באדם בחליפה שמופיע בכל התמונות. הם מבינים שעוקבים אחריהם ועליהם להיזהר יותר בפעילותם. הסצנה נראית כאילו נלקחה מסרט ריגול זול, או גרסא דלת תקציב לסרט של ג'יימס בונד.

סצנת הסיום של הסרט מתרחשת בתערוכה של תמיר צדוק במוזיאון לאמנות עכשווית בקהיר, תחת השם תאמר סאדק, כמו בסיפורו של שארדובל, שהציג תערוכת יחיד במוזיאון בקהיר בשנות החמישים. האם תמיר צדוק פשוט רצה במשך הזמן הזה להציג תערוכה בקהיר? לא צריך לחשוד בו יותר? האם הוא אמן "רגיל"? אולי כל הסרט הוא אלגוריה לתהליך היצירה- אתה מתחיל בנקודה אחת אבל מסיים בנקודה אחרת לגמרי.

בקטלוג התערוכה, מצוטט חבר של כהן- אברבנאל (עוד דמות שצדוק המציא?) באומרו: "מסתבר שאחד הכיסויים הנוחים ביותר לסוכן חשאי הוא להיות אמן בתוככי המחנה היריב. הוא אינו צריך להסביר יותר מדי מה מעשיו בדיוק, ואינו צריך לתרץ את תנועותיו. כל אחד יודע שאמנים הם יצורים משונים, המחפשים תמיד זווית ראייה אינדיווידואלית וספציפית ומתרוצצים ממקום למקום כחסרי אונים". אני חושב שזאת הנקודה המשמעותית בעבודה הזאת- ייצוג תפקידו של האמן בחברה כיצור תימהוני. מעשה האמנות הוא מעשה ללא תכלית ברורה, לא ברור כיצד אמנים מתפרנסים, והאמנות העכשווית הרבה פעמים לא מובנת לרוב האנשים. סרטו של תמיר צדוק מדבר בצורה מעניינת על חוסר הבהירות שבמעשה האמנות, וגם הסרט עצמו לא בהיר ולא ברור.

אמנות סיפור כיסוי, וידיאו, 27 דק', תמיר צדוק, 2017

צדוק לא באמת הציג תערוכה בקהיר; המשתתפים בסרט ברובם הם שחקנים; הצילומים נעשו בכל מיני מקומות ולא רק בקהיר, והציורים המוצגים בתערוכה נעשו על ידי צדוק ולא על ידי שארדובל(?)- עדיין יצאתי מהסרט בתחושה שמשהו לא בסדר, שהתעלומה לא נפתרה במלואה. גם כשהכול ידוע לי, הדברים לא ברורים.