אפי מספר לחברים

״הייתי בטוח שזה ספר של ציורים שנעשה על ידי אדם מבוגר שמצייר בכוונה כמו ילד״, אומר רועי ויטלסון, אוצר ומתקין תערוכות שנתקל יום אחד באוסף רישומים במחסן בית האמנים בירושלים.

מחשבה זו התגלתה כלא רחוקה מהמציאות. הרישומים שנמצאו והתפרסמו בספר "אפי מספר לחברים" הם פרי עטו של אפריים רובינשטיין, שנעשו על ידו בהיותו ילד, בין הגילאים 5-3 שנים בסוף שנות השבעים. הספר נכרך בשנת 1981 ומכיל אוסף העתקים גדול מציוריו של אפי הילד. אמו הציירת ואביו פנו לחברתם חוה אפשטיין, מאיירת ומחברת ספרי ילדים, והיא איגדה את הציורים לספר.

״הרגשתי שמצאתי אוצר. הציורים כל כך לא אופייניים לילד בגילאים האלה", מעיד ויטלסון. "הם נעשו בעט על ידי ילד עם משמעת גבוהה ומחויבות לציור, שהפיק המון תוצרים מרתקים. הוא לא ראה בציור הזדמנות להשתולל עם צבע, גואש וכו'. יש לו שפה משלו ונראה שהוא ממש התעניין בציור״.

"חלק מהציורים פשוטים ואחרים מלאים בפרטים. נראה שיש משמעת לציור. מצד אחד, רואים דמיון של ילד ומצד שני קומפוזיציה מתוחכמת שלעתים מכילה בתוכה בנייה של נרטיב. הציורים בחלקם הם מעולם המציאות שלו - עליו ועל משפחתו, ובחלקם מעולם הדמיון, דברים שראה בטלוויזיה, מספרים שהקריאו לו או דברים ששמע בבית. יש אפילו קטעי שירה שלו שחווה ערכה״.

ברבים מציוריו של אפי מופיעות שוב ושוב דמויות אנשי צבא וגנרלים. קיים דמיון רב בינן לבין דמויות מאוירות מספר אחר - Listen Little Man, שנכתב על ידי הפילוסוף האוסטרי הרדיקלי וילהלם רייך בשנת 1945. תחת השלטון הגרמני הנאצי וברוח התקופה כתב רייך ספר פילוסופיה סוציאלי-פוליטי.

הספר פונה לאזרח הפשוט בשפה נגישה ומלווה באיורים של וויליאם סטייג. רייך כותב במטרה לעורר שינוי חברתי-פוליטי ומציב מראה מול החברה הקיצונית של אותה תקופה המובלת כעדר אחרי המנהיגים הפאשיסטים, המכונים על ידו "אנשים קטנים-גדולים". הוא שואף לשחרר את האזרח החשוך מדפוסי המחשבה והקודים התרבותיים של אותה התקופה, דפוסים הגורמים לביטול חירותו של הפרט ולתחלואותיה של החברה בכלל.

סטייג המאייר לוקח משפטי מפתח מהספר ומאייר אותם באופן מדויק לטון שבו נאמרים הדברים. הטון הוא ביקורתי מאוד ומתריס, ביקורת כלפי החברה ומנהגיה וכלפי האדם בפרט והיחס שלו לעצמו. הספר עדיין כל כך רלוונטי והוא מנגיש פילוסופיה שימושית בצורה קולעת ויפהפיה.

הסגנון הציורי המשותף לשני המאיירים, סגנון ילדי פרוע ומהיר, אצל אחד נובע מתוך אמת פנימית ביחס ליכולות שלו ועולם הדימיון החזק שלו, ואצל האחר הוא משרת אג׳נדה פוליטית וניצב לצד ביקורת ופילוסופיה, והסגנון האיורי מתאים עצמו לתוכן המילולי.

מעניין איך סגנון כנה ותמים יכול לייצג הפכים, גם ביטוי עצמי טהור וגם מניפולציה פוליטית מגוייסת.

ניסיתי ליצור קשר עם אפרים רובנשטיין ללא הצלחה, אך בגלל הנסיבות המיוחדות והעניין בחומרים ובסיפור, הוחלט על ידי מערכת המגזין לפרסם אותם ללא אישור האמן ואנו מזמינים אותו ליצור עימנו קשר, אם הוא מעוניין.