גויאבה جوافة

אני שר באגן הים התיכון אני שרה לגלים הכחולים הבאים מביירות לחיפה נסוגים, נסוגים ושוטפים, נסוגים ושוטפים, ככל ים ככל חוף אני שאינני רואה, אינני רואה סוּדָרִים מונפים אלא דגלים שרופים באש במסכי הטלוויזיה ואת הגשר השרוף, את הגשר השרוף שבין המילה סָאלָם למילה שָׁלוֹם…

(בין המילים/ יוסי עוזר)

התערוכה ׳גויאבה׳ שגדושה ורבודה באינספור שכבות ממשיות, חושיות ואינטלקטואליות מעוררת בי השראה רבה לכתוב אך היא גם גדולה עליי וקשה לעיכול, בדומה למצב הפוליטי הגדול על מי שבוחר להיות מודע אליו או להתמודד עמו. אנסה לפרוס כמה נקודות ומחשבות שעיינו אותי עת שוטטתי בתערוכה, ושגרמו לי לחזור אליה שוב ושוב. אני מתעניינת בעיסוק של אמנית אשכנזיה במה שמוגדר מבחינתי כאיזושהי פנטזיה פלסטינית-ערבית מובהקת: יצירת קו חוף מביירות לחיפה ומשם ליפו ולעזה. בכל פעם שאני באה במפגש עם הפוליטי, אני נעצרת במחשבה על ה'פוליטקלי קורקט'. האם עיסוק בנושאים מסוימים צריך להיות מוגבל ושמור רק לציבור מסוים החווה את הפגיעה או שכבר קיומן של מגבלות כה רבות בסביבת המחייה האנושית צריכה להיות סימן הכרחי להיפרמותה של תקינות זו אל עבר מצב שמאפשר לפתוח את השיח לכולם, גם לקבוצה החזקה. התערוכה מבוססת על בחירתה האמיצה לטעמי של האמנית להאיר לצופים את האפשרות שפתיחת הגבולות היא אפשרות קיימת שאותה היא רוצה לחשוב ולדמיין כעת יחד איתנו. זאת אינה תפיסת בעלות אוריינטליסטית על המרחב כמי שעכשיו מדמיינת שמקומה הטבעי הוא במזרח התיכון ויכולה לפנטז בערבית, אלא רצון כן ליצור מרחב אשר עייף מהגדרת גבולות ומהיעדר תקשורת, שישמש אלטרנטיבה בה לכל אחד ואחת יש את המקום לזכור ולשכוח.

פלטפורמת ׳גויאבה׳ קיימת כבר 5 שנים, אך זוהי הפעם הראשונה בה מוכנסות העבודות לחלל אחד, לחלל יומיומי-ביתי אך גם בית אבנים הנושא עמו מטען היסטורי המהווה בסיס מתבקש לקיומה הפיזי של ׳גויאבה׳. חלל זה מכיל חדרים בהם מוצגות עבודות וידיאו, חדר המכיל כדי זכוכית שבהם פלפלים חריפים עוברים התססה, חדר התרחשות בו משודרות תכניות רדיו, מתקיימת קבוצת לימוד ומתבצע פרפורמנס, לצד מטבחון בו הופמן מזמינה את הקהל לעבור מלבד התססה ויזואלית, גם התססה חומרית העוברת דרך הבטן. התערוכה מבקשת לפעול על כל החושים כפי שהמרחב שבו אנו חיים משפיע על כל היבט בחיינו. תוצרי השהות, ביניהם משקה גויאבה חמצמץ, ממרחים חריפים ועוד, מהדהדים את העבודות הנוספות שמבקשות בעדינות לשבור מעט את אדישותנו. תערוכה זו מזמינה את הצופה לשהות ולהשתהות, כפי שהיא דורשת מהאמנית להיות נוכחת וכביכול אחראית לחווית המחשבה של הצופה תחת פלטפורמת ׳גויאבה׳.

לזמן תפקיד חשוב הנוכח כמעט בכל מדיום ופעולה. הוא נמצא בתהליך התסיסה, בפרפורמנס בו מפיקה הופמן ריחות באמצעות מעין בישול של אדמה מקומית ומים. לדבריה, ידוע כי הריח מציף במהירות הגבוהה ביותר את הזיכרון. בכל אחת מעבודות הוידיאו מתקיים יחס שונה לזמן: צילום שמוגבל עד לרגע של עליית השחר לבין הזמן שמקבע אנשים במצב אחד אינטנסיבי, לבין פגישה שאינה תלויה בזמן ובתיעודה. בחירות אמנותיות אלה מטשטשות את הזמן ומשחקות בו כשעל הצופה מופעלת מניפולציה דרך מימד זה והזמן הופך לייצוג של יחסי הגומלין בין האדם

לבין הטבע וכן לטבעו של האדם. הזמן שלא תלוי באדם והאדם שתלוי בזמן. שבלונות הגויאבה שתלויות בכניסה בדרך אגב, מזמינות את המבקר לעשות פעולה אחת תמימה או רדיקלית ולסמן במילה את השביל שהתבקשנו לשכוח: השביל לביירות, לקוניטרה, את החולייה המקשרת שקדמה למדינת היהודים ולחלוקה המערבית. החייאת הרצף הטריטוריאלי תביא אותנו אל עבר אופק חדש (לא אוטופי) שבו צורת הגויאבה תחליף את הסימון המוכר של שביל ישראל.

הופמן מעוניינת להגיע אל הריבוי המירבי בכל עבודותיה ולהשאיר את חווית הזמן פתוחה, אל הזמן מתווסף עתה נדבך העומס והגודש. ב״קרב יום قرّب الیوم״ נמצאת דמות בבניין נטוש בדרך לקוניטרה ברגע של התעמתות עם עצמה והיא שוטפת אותנו באינספור משפטים אוטוביוגרפיים, בעלי זהויות שונות שנשלחים לכל עבר ופנימה אליה, בין פלסטיני לישראלי, בין אישה לגבר, אנו מועברים על ידי זרם מחשבתה בין השפות וכך גם בין הכתוביות, מנסים לעקוב ולפענח את חווית הפירוק האישית. אנו יודעים שהיא ממוקמת על שביל פליטים בדרך למקום שהגישה אליו נחסמה והמצוקה הנפשית שלה מתרחשת בקורלציה עם החסימה הפיזית. הדמות עומדת אל מול הלא נודע כפי שאנו מצופים להרגיש בתערוכה הזאת מספר פעמים: לחיות את הפיצול והקונפליקט, ולעיתים לא למצוא פשר או פתרון אלא לשהות במקום התודעתי של המעבר - בין הלילה ליום.

בעבודת הוידאו ״שָׁמָה شامْ(ا)״ אנו נמצאים בנוף המוכר אל מול משאית שמתמלאת לאיטה בתושבי הארץ ובחפציהם. אנשים שזהותם וטיב יחסיהם אינו ברור, נמצאים עתה ברדיוס הקרוב ביותר המלכד אותם לישות אחת, זרה. המשאית הופכת מבית ארעי למשכן קבע לאור נסיונות התקשורת שנתקלים בחוסר הבנה או באי נכונות אמיתית לתקשר. הריבוי האנושי והבחירה הצילומית מחדדות לטוב ולרע את הקושי להבחין מי הוא הדובר ומהי שפתו. בתוך הדממה הכאוטית, גבר פלסטיני מנסה ללמד אישה ישראלית את שמות הכיוונים בערבית: ״ג׳נוב, ע׳רב… תמיד ניסיתי לחבר בינם ולא הצלחתי״. המשפטים הנזרקים פעם בערבית ופעם בעברית מדויקים בקונוטציה הדואלית, בנאיביות ובטעינות שהם מייצרים. היות המשאית תקועה מעלה תהייה על מטרת שהייתם במצב הנוכחי ועל יעדם העתידי והאם המשאית איננה אלא מטאפורה למדינה התקועה שאיננה יודעת לאן פניה מועדות והיא תלויה בחסד עדר השאננים שאיבדו את תחושת הזמן. ואולי בעצם הם כבר הגיעו? הגיעו אל מרחב שדורש התאקלמות מחודשת, גמישה כמו הגויאבה הטרופית שהפכה להיות פרי מקומי בעל מתיקות וריח עז שמטשטש כל התרחשות מוכרת.

5/10/18- 23/11/18

ב''מעמותה''- מרכז לאמנות ומחקר, בית הנסן, ירושלים.

צילום: שחר בן נון, רני מונצז׳