מה שמשפיע עלי

תורגם ע"י בועז ארד ונעמה ערד

שילוט בתחנת קינגס קרוס, לונדון, צילום: סטיב פיירהם

1. סקאומורפיזם (*SKEUMORPHISM)

ישנה חתיכה ענקית של גדר פלסטיק מודפסת הנצמדת עכשיו לכניסה הצדדית של תחנת קינגס קרוס בלונדון. על החלק הקרוב ביותר לכניסת הנוסעים סומן בבולד שמה של התחנה: פונט לבן גדול, בלתי מסובך, על פני רקע אדום מבריק. תהליכים של פיתוח כבר נמצאים בעיצומם וכך, לצד התשתית המרקיעה בלית ברירה, פעילות רגל-אל‑קרקע מתרחשת בכל עבר. כשמתקרבים בהליכת זיגזג מרחוק, חלקים מהשילוט הזה נעלמים מאחורי הכאוס הבשרני של תנועת הולכי הרגל, וזו בהחלט אפשרות, במבט מודע ראשון, שהאותיות היחידות שנרשמות הן K ו- I. יודיד האשלגן.

בנפילה חופשית של הרהורים מופשטים נוספים, ניתן גם לדמיין שכל הפעילות הפלורסנטית הנפרשת מאחורי גדר‑שלט זה למעשה קשורה באסון רדיולוגי, מקרישה את כל קשרי המסילות ופולטת ריר גרעיני אל תוך אדמת לונדון. המחסום היחיד של הגנה הוא קיר מבריק ואדום זה, עם כיתוב ה-KI היציב שלו, המציע ביטחון של אמצעי מניעה מלוח וזמין. מעניינים יותר, ועם זאת יותר אבסורדים בהקשר זה, הם הצללים הגרדיאנטים המייצרים גבול, הן בחלקו העליון והן בחלקו התחתון של השלט, לצד עיגולי איירבראש ענקיים המופיעים במרווחים קצביים לכל אורכו. זהו אומדן גרפי בקנה מידה עצום: האדום הארוך הזה הוא קורת פלדה בפרופיל I, העיגולים הם מסמרות, והצללים האופקיים מסמנים את האזורים שנגרעו החוצה בין שני העוגנים. כרגעים שטוחים של גאומטריית אלף‑בית, מה שנראה כמעט כאייקון, הופך קשה לקריאה בזום אין; רק תנועה לאחור יכולה לגרום לכל השטיחות הזו להתארגן כתלת ממדית. זהו דבר סקאומורפי יפה, קורת ה- I הארוכה והגבוהה לאין שיעור הזו. יש פה צירוף נהדר של אינפורמציה כחומר, סידור מחדש מצופה לימינציה של מה שנראה כמו הקשר הקסום והמשוער שבין מילה לדבר. הגדר, כנראה, עשויה פלסטיק וחוברה בזריזות לקורות עץ מאונכות; המסמרות גדולים יותר מפנים, ולחלוטין ללא חומריות, מעבר להיותם חיקוי של פונקציה מבנית ניתנת לזיהוי. זו סדרה של שבילים, סוג של קירבה קומית המקנה רישיון מדומיין לפענוח כל שאר הדברים הסמוכים. התרגום רופף להפליא, אך גם מאד פשוט. כמו קליק הצמצם במצלמת הטלפון, טוהר המידות המכני הוא מלאכותי אך בטוח. כך, יש רגע של שמחה כפולה בדימוי של תיק פלסטיק חולף, בעצמו מעוטר בנקודות של חיקוי עור מגורען; כל זה הוא חלק מהפלא האטומי וכל דבר נראה טוב באור הגרעיני.

* סקאומורפיזם הוא אלמנט בעיצוב של מוצר חדש המחקה עיצוב המדמה את הפונקציונליות של המוצר המקורי.

ג'ורג' הרימן, איור מתוך Krazy Kat, שנות ה30

2. להפעיל פרווה

הקו של הסרט המצויר מפעיל חומריות מעבר לגבול הקונבנציונאלי הסביר. ארז'ה, וולט דיסני, ג'ורג הרימן וקיטאגאווה אוטאמארו הבינו כולם את המורכבות, אך גם את הכלכלה האולטימטיבית של הסימן המצויר ביד. המצב של קריקטורה הוא זה של העברה, של הנעה של חומר, גישה וצורה מעולם פיסי אחד לעולם אחר הנשלט רק על ידי יחס רופף כלפי המציאות. בסרטים מצוירים, הלא אורגני הופך לעתים קרובות פלזמטי באופן מפליא ובלתי נשלט: ראש עשוי להיות בקבוק שנפתח ושופך נוזל לתוך החלל שהותירה עריפת הראש העצמית שלו; ברכיים מתעגלות לכדי דימוי לולאות של 8 קשרים שבתורן משתלבות לחוליות של מחרוזת; דברים נעלמים, נמסים, מטשטשים ומשנים צורה בפלסטיות של שעווה. דימויים נוצרים בצורה אלסטית להפליא, אך צורה נפחית מורכבת יכולה להתגבש ולהתמצק בעזרת כמה סימנים היקפיים או בהבהוב או בקו. כמו הלשון על מוצרי צריכה ריחניים, רגע חולף אחד של מגע מספיק לייצר תחושה גופנית מלאה. יופיו של הקו המונפש טמון בעובדה שהוא מבקש לתחום, אבל ‑ בהופעתו הסטטית או הנעה ‑ הוא גם קו שיכול להתנדנד.

הדפסי עץ יפניים דוחסים את המסועפות של היער, או את הדביקות הפנים‑גופנית של סקס למישור בודד אחד. הקו של הגוף מסכם חלקים, אך עדיין מקנה חיים לקווי המתאר, לבשר ולצללים. זוהי קונוטציה יותר מתיאור טהור, אבל הקרעים הרגשיים איכשהו נותרים שלמים. וכדי להרחיב את הבלבול המימדי, הקשת האסימטרית של החתימה תחובה לעתים קרובות לצד שולי העמוד. כיחידות הניתנות לפיזור, ההרכב המרחבי של תא ההנפשה יכול להראות כדיאגרמה. כל הצורות בחלל מאופיינות בדיוק דרך הצטלבותן במישור של חומר, על ידי קווי המתאר שלהם, או החומריות המקבילה של ממד אחר; בנוף המונפש אתה יכול לחתוך ריבוע מקובייה, או עיגול מכדור.

סימנים יכולים להיות עבים, ריקים ואילמים, מנופחים ונפוליאוניים בגישתם, או שהם יכולים לגלוש לכדי שירבוטים גידיים, קריאות של קצב, התרגשות או עצבנות. הדימוי המונפש הנו פרדוקס של דבר, בהחלט מקדם חומר, אך נקרש על ידי חוסר האפשרות לזנק אל מחוץ לדף. בעלי חיים, ירקות, פרווה, מכונות או אור, זוכים למעמד שווה, משוחררים על ידי הרעיון ששעון מצויר הוא פשוט חלוקה גרפית של מעגל על ידי קווים, כך שהיררכיה של זמן לעולם לא תוכל לערער את הסימנים שהותירה ידו של הרשם. מחלוקות וסיסמאות נדחסות לכדי הטיות גרפיות, כך שהשפה חופשיה להפוך לשלולית של סדרה מהירה של דימויים ממהרים, העוזבים את עצמם מאחור כל הזמן. עשן ואש הם מוטיבים חוזרים אצל האחים פליישר, עם מנוע קיטור קומי מתנשף מחום, או להבת נר שובבה וארוטית, המואנשת לכדי גוף מיניאטורי, אך מהיר, המסרב לכבות. חרדות פסיכולוגיות מורכבות מתקררות תחת יציאות סלפסטיק בלתי אפשריות. דמות אומללה עשויה לרוץ בבהלה מעבר לפני הצוק ולהישאר תלויה מעל חלל פעור, רק בכדי ליפול ברגע שוודאות רטינלית גוברת על התנגדות התודעה, והנפילה מאומתת על ידי העיניים המביטות מטה.

צילום: הלן מרטן

3. מרק וסלט

בכל צורותיה המהונדסות, הצבעים, השטיחויות וההתקפלויות, פסטה היא אחת המנות המשחקיות להפליא. לשבת ולצרוך קערה של ספגטי, זה להישיר מבט לאמורפיות חומרית, משורבטת, רכה ונפוחה. פסטה היא ארכיטקטונית, מונומנטלית אך גם אבסורדית. הרעיון של אטריות האלפבית במרק הוא פרובוקטיבי להפליא: חישבו על גפיים בלתי קשורות של תנועות המגשרות בין ט׳ ל‑ס׳ וסוחפות ז׳ ו‑מ׳ לכדי יצירת משפטים גלוטניים לא מתוסרטים, השוחים במורד המעי הגס לכיוון המעיים ולבסוף מופרשים כסימני פיסוק.

קווי המתאר של מזון חשובים; הם מרהיבים לצילום. מרק הינו משקל גלי מבעבע, נפח נוזלי מוקצף שמלטף בשמחה את הדפנות של כל מיכל בו הוא פוגש. אך הוא גם בעל נטייה להיות ניתז ומטופטף ולנקבו עם מזלג זה בלתי אפשרי. מרק הופך מפחיד כשמדמיינים את השכבות הסמויות שלו ‑ איזה מידע בו נפגע ממדית, הושטח באריזה, עורבב לכדי בז׳ אחיד. ירקות עם אחריות זקופה, עם קווי מתאר מובחנים, ניתנים למגע, מובלים למצב שבו דימוי מתנודד כמעט לכדי עצירה מלאה. כל קיצוץ, קישוט, אחסון ודחפים מעשירים ינוטרלו ויתכסו בחומר אותו ניתן יהיה רק לנחש. קשת הצבעים מרפרפת, במצבה הרווי ביותר, בין כתום חלבי לאדום מלוכלך, אך מתמהמהת בעיקר סביב תחום לא סלקטיבי של ירוק בוצי ובז׳. בצורה הנוזלית יש מסתורין! כמו פליטת העשן של הקוסם או הדחיסה של קובץ זיפ, המידע מוסתר, מבודד ונארז מחדש.

במקום בו מרק הוא מעורפל ומולקולות מתאגדות להן יחדיו, סלט מתואר כ'חזק' מכיוון שהוא נא. הוא בעל עירום חזותי, ובכך מבטיח אירוע. מנת הקרודיטה* גם היא נאה: ראשיתה של ארוחה גדולה יותר ‑ מציעה דגימות, מעוררת תיאבון, ממלאת מקום. סלט צעיר ‑ מנה זעירה הנוצצת בצניעותה ‑ הוא צלצול הפתיחה במקצב מרשים וארוך של מנות. ומבחינה בלשנית מכיל גם גסויות: חומר מיני בוטה. מה שנחשף הוא עירום, בלתי קלוי, לא מבושל. אז אולי סלט הוא גם סקסי! במקום בו מרק מרמז על עומקים לא ידועים, סלט זועק ארוטיות רב ממדית, מיניות מצליפה ומסתלסלת! משוח ברוטב, או שנאכל ללא תיבול, הנחת הסלט בצלחת יכולה להיות טקס מסוגנן במתכוון, פעולה של הרכבה נרגשת ‑ זהו מניקור פורמליסטי להפליא של הטבע: תסרוקת מאולתרת! כתערובת, סלט יכול להיות בעל שליטה עצמית, סמכותי ובלתי מתנצל באופן משכנע. הוא מגיע בשקית, בקופסה, מהאדמה! ירקות אלו הם עליים, פריכים ומוגדרים; הם בעלי צללים מורכבים, סלסולים טיפוגרפיים, שערות, ורידים, רזולוציה. אך קווי המתאר של אובייקט גם מתסכלים; במרק מתקיים שחרור, ובחופשיות אמורפית מתערערים כל הגבולות המוסכמים. המעטפה ‑ האריזה של ׳דימוי׳ ‑ פוגשת חוסר אפשרות גאומטרית בצורה של עיסה מרקית. מרק הוא הצורה הפורמליסטית של סלט מפוגל, שקט (אך לא אבוד) ומרוכז. ממרק, מגיע הרעיון הנפלא שאנו יכולים לשלב מחדש, למרקם מחדש... לברוא יצירה פרנקנשטיינית של משהו עם יותר צורה וצללים! לערבל זה להשמיד פיזית את כל התמונות, כל הוודאויות הגיאומטריות, ובכך להתחיל מחדש עם אפשרויות, עם סוג סקסי של עמימות! כמו עם נוזל, עם מחית או עיסה ‑ מעיכות עמומות ‑ צורות נהרסות, אך מקבלות חופש להצליח, להשתפל ולהקריש. דחיסות נרקמת מחדש ועור נמעך בעקשנות אבל מוזמן לקונסטלציות חדשות.

* קְרוּדִיטֵה הם מתאבנים מהמטבח הצרפתי וכוללים ירקות חתוכים המוגשים טריים, כשלצידם מטבל.

פול סזאן, תפוחים וביסקוויטים, 1880, שמן על בד

4. עורות

לאחרונה ראיתי בחלון ראווה תצוגה מביכה בעליזותה של אורות קריסמס תלויים לצד מחסום של פתיתי שלג, שרוססו לאורך החלק התחתון של חזית החלון כמעין סירוב הצהרתי לזנוח את שמחת החג. בצידה האחר של הזכוכית, מבחר אצטרובלים בגודל של כף יד הונחו בתוך אוסף לא תואם של קישוטים כחולים ואדומים; דבר בסידור זה לא רימז על הנחה שהיא מעבר לפיזור אקראי של יד המקרה. הסידור כולו נחצץ על ידי גוש עבה מקופל ביותר של איזשהו חומר פליס לבן ‑ לא תוסס מספיק כדי להיראות כמו קצף של קפה הפוך, ויותר מדי נוקשה יחידנית כדי לעבור כשלג. טבע דומם קטן זה הכה בי לא רק בשל מהירות התאספותו, אלא גם בשל התנוחה השקטה להפליא שהרקע הלבן הלא ברור הזה הקנה לכל אלמנט נפרד.

קל לדמיין שמה שלבן עושה לצורה זה להפעיל אותה כסקסית, כמפתה או פרפורמטיבית. דברים נראים טוב מסודרים על מדפי מלמין או בהפיכתם סטטיים בקטלוג. מנגו מזויף מבודד כנגד לבן בסטודיו שלי הוא גם מצרך המזון אותו הוא מדמה, אך גם בליטה נפוחה להפליא הנעה מצהוב מאובק לשרבוט של ירוק רעיל. אנחנו תמיד מדמים שטיחות, אך זוהי שטיחות מושלמת, ממש מעבר לאן שיכולה סבלנותנו להגיע. חישבו על כל אותם מוצרים המעוצבים במחשבה על תמונות עתיד, כל ההתחפשות, הצבעים הזנותיים או חוסר התכלית של הקצוות המעוגלים. ברמה מאד בסיסית, ייתכן כי יחסינו האופטיים למוצר קשורים אך ורק בסטייל ובעור. גלגל העין משקיע אנרגיות קוגניטיביות, צובע משטחים ומשקלים על מנת להפוך דברים לנראים, אבל אני אוהבת את המשחק שמשחק המוח שלנו, מוצאת עונג סוטה בהפיכה של כל זה ‑ לחשוף את השקרים, לפענח את התפרים ולקרוא בשם לכל השגיאות. אנו רואים חבילה ומרגישים נואשים להחזיק בה או להסיר את עטיפתה. חישבו על הסקסיות של פחית, כל הביצוע הטכני המעולה הזה לוחש מעל חומריות מוגזת; דמיינו את הכאב החד הכרוך בזריקה של דבר כזה לפח. ישנה התקוממות על פני השטח המלוטשים של הקצה המחוספס והעור הוא בעובי מילימטרים, אך עדיין שומר על טוהר מידות נפחי כך שנוצר איזון מושלם של מחסום והזדמנות.

פול סזאן בילה חיים שלמים בניסיון לצייר מסביב לקצה העור של תפוח, אך בעשותו זאת, יצר גם קטלוג של עניין מוקפד במשקל, צורה וצפיפות. הדימויים שלו הם ויסצרליים, באופן בלתי מתבייש ושובבי. בעולמנו הנוכחי של חוסר סבלנות רטינלית, הכל סימולקרה. בתוך הדיגיטלי ישנו אינסטינקט מכני, כך שהפיזיות או חיכוכי השטח של דימויים מתבלבלים: אנו חייבים ליישם את רגשותינו שלנו, לטעון טמפרטורות ולנווט בין מומנטומים. מידע מועבר במהירות מסחררת (אנו צריכים לחבוש קסדה!), אך הוא תמיד מוכל באותו מישור התמקדות. אם כך, יש משהו מפחיד ברעיון של יד אמיתית, נקועה, מתחקה אחר חומר בלתי ניתן למגע במטרה לייצר תוכן. אנו מבלים אלפים רבים של שעות בהתעמקות בדימויים, משקיעים מחשבות ספקולטיביות או מסיטים את המבט לפריפריות יותר אדישות. אז אולי הייאוש שוכן בניסיון המתמיד לגרד מסביב לקצוות, להציץ מאחורי המסך, ולראות את הקרביים.

הטקסט המקורי פורסם במגזין frieze:

https://frieze.com/article/helen-marten-my-influences