החופש האמיתי הוא חיים נטולי אשמה

ראיון עם האמן ירון אתר

מי אתה?

אני הוא זה.

מאיפה אתה במקור ואיפה אתה חי היום?

נולדתי ב-1979 בעפולה. חלק מילדותי העברתי באוסטין, טקסס. היום אני גר בשכונת שפירא בדרום תל אביב. אחרי כמה שעות במרכז תל אביב כיף לחזור לשפירא, זה קצת כמו לחזור הביתה לעפולה.

תוכל לספר על האמנות שאתה עושה?

התחלתי בגיל 11 (1991). כשפרצה מלחמת המפרץ התחלתי לצייר פורטרטים בפחם, משהו שאימא שלי נתנה לי לעשות עם הציוד הדל שהיה לה מלימודי תולדות האמנות באונ׳ חיפה. הרישום הפך לעיסוק אינטנסיבי ופוליטי לא במודע, המלחמה הוציאה ממני עדות על גבריות וכוח. ציירתי את אריאל שרון, יצחק שמיר, נתניהו שהיה אז סגן שר ואת סדאם חוסין שחזר שלוש פעמים. האישה היחידה שציירתי הייתה גולדה מאיר, גם היא חזרה כמה פעמים. כשהמלחמה נגמרה עברתי לאיקונות תרבותיות. מרלין מונרו, ג'ון טרבולטה, אלביס פרסלי, אומה תורמן בימי ספרות זולה. ראיתי המון סרטים בגיל צעיר וחלמתי לעשות קולנוע, קיבלתי מצלמת וידאו בגיל 14 וצילמתי כמה סרטים שמזכירים סרטי בורקס או מאפיה אבל באווירה דאדאיסטית עם הומור ומופרכות. היום אני יוצר בוידאו וממשיך לצייר. במהלך השנים הפיסול קיבל מעמד מיוחד בעבודה שלי, למרות שיש לי קושי גדול עם הרעיון של יצירת עוד אובייקטים בעולם, לכן אני מפסל מעט ורק כשבא לי רעיון שאני ממש אוהב.

אני רוצה להתייחס לעבודות הווידאו שלך. את חלקן אתה מביים וחלקן בעלות אופי תיעודי יותר. תוכל לספר מה מושך אותך ברגעים שאתה בוחר לתעד?

מה שמושך אותי ברגעים הללו הוא מפגשים אנושיים מסוגים שונים, ההתרגשות של 'הפעם הראשונה‘ במפגש בין זרים, או התרחשותה של דרמה אנושית מאוד קטנה שמעידה על משהו גדול יותר בעולם. בסרט 'סקילה' שהצגתי בתערוכה האחרונה ברו-ארט וצולם במונטנגרו, רואים ילדים שמגלים תיקן שעלה אל החוף ומתחילים לסקול אותו באבנים. הסצנה של ילדים בלונדינים-מושלמים סוקלים יצור חי מהווה סתירה לתפיסה המקובלת שהיצר הפגאני והחייתי אינו קיים עוד באדם המערבי המבוית, ולרוב ניתן להצביע על סקילה כשיטת הריגה שמתרחשת במדינות כמו ערב הסעודית, כמו גם סוגים שונים של רצח המוני ואלים באזורים שונים בעולם השלישי.

התנועה בין תיעוד לבימוי מלווה אותי במשך השנים. סרטים שמבוססים על תיעוד קרו בדרך כלל במסע או בחופשה. יש משהו מאוד טבעי בזה שאדם נוסע למקום חדש ונעשה בבת אחת סקרן וערני. אני משתדל לנסוע למקומות חדשים כל שנה וברגעים של גילוי או מפגש מרגש לא צפוי אני מפעיל את המצלמה, לעתים בתמימות לעתים באופן מניפולטיבי יותר, כשאני רואה לנכון להתערב בסיטואציה. העבודות האלו שונות מהעבודות המבוימות, אך הן מאוד השפיעו עליהן. אני מנסה למצוא דרכים להביא את האותנטיות של התיעודי לעשייה הפיקטיבית.

סקילה, 2016

באיזה תפקיד אתה רואה את עצמך מול אותם רגעים, כאשר אתה ניצב מאחורי המצלמה?

לפעמים אני ניגש לרגע הזה מאוד נאיבי ותמים, לעומת סיטואציות אחרות שבהן אני יותר מניפולטיבי, או דינמי. זה יכול להתבטא בתנועה חדה ומשמעותית יותר של המצלמה, גם החיפוש של הפריים נהפך לעתים לחלק מהנושא בסרט. המקום שממנו מצולם הסרט והתפקיד שלי כצלם/יוצר משתנים ביחס לסובייקטים. זה מה שהופך את העשייה הזו למרגשת כי היא מבוססת על אילתור ולקיחת החלטות בזמן אמת.

מישהו שהיית רוצה לשתף איתו פעולה?

אפיכטפונג ווירסטקול, אמן וקולנוען תאילנדי. הסרטים שלו מאוד השפיעו עלי כבר בתקופת הלימודים בבצלאל; מצאתי אותו על המדף באוזן השלישית, ומאוחר יותר הקרינו סרטים שלו בפסטיבל הקולנוע בירושלים. הוא יוצר ריאליזם שמכיל בתוכו עיסוק מרתק בזיכרון, פנטזיה, פוליטיקה, חברה ומיתולוגיה. הוא מעורר השראה ויש המון הומור בסרטים שלו. הוא גם הקים לייבל בשם kickthemachine שמטפח קולנוע תאילנדי עצמאי וזה מאוד יפה לראות את הסולידריות שקיימת בין יוצרים במקום הזה.

מאחורי הקלעים של 'no vacance', הוצג בתערוכתו האחרונה בגלריה RawArt

משהו שאהבת ומשהו שפחות אהבת בתקופת לימודיך בבצלאל?

משהו שאהבתי ואני אוהב ומברך עליו עד היום זה המחזור שלי. קבוצה של אמנים ואמניות מעולים שיצרו אווירה תוססת ומעוררת השראה. גם האמנות הייתה מאתגרת וגם השיח היה כנה וביקורתי מאד. זה חסר לי. היום אני מרגיש שאני יוצר בתוך מדבר, אין ביקורת אמנות מגוונת, אמנים מעולים פרשו או מתו, אמנים גרועים מציגים בגלריות שיתופיות חסרות משמעות. אין מוקדי עניין רצינים.

משהו שפחות אהבתי היה כשחזרתי מחילופי סטודנטים בניו-יורק: פתאום השיח הביקורתי של הצוות בבצלאל היה נראה לי מאוד אנכרוניסטי ופריפריאלי. יש משהו בשיח וביקורת אמנות בניו-יורק שמצד אחד יכול להיות ישיר, כואב וחצוף אך גם מאוד מכיל ובונה בו בעת. יש תחושה שיש מקום להכל בעוד שבארץ יש משהו מאוד מצומצם, תמיד מחפשים איזשהו מאפיין משותף שזה דבר מאוד גלותי והישרדותי לעשות. לאור המצב הפוליטי הקשה שאנו נמצאים בו זה הגיוני, אבל עדיין מתסכל מאוד. דווקא השיח בניו יורק, לפחות אז בתחילת שנות ה-2000, איפשר סוגים שונים של התנהגויות ונקודות מבט שונות.

האם בעיניך בצלאל מכינה את הסטודנטים שלה לחיים לאחר התואר, כאמנים עצמאיים?

אני לא חושב שהאקדמיות צריכות ללמד את הסטודנטים אך ורק את הפונקציה של איך ליצור אמנות טובה או איך להיעשות אמן. עצמאות עתידית עבור יוצרים צעירים תתאפשר באמצעות למידה והבנה שהוא או היא אינם חייבים ליצור אובייקט או סרט. החופש האמיתי והכנה לחיים נטולי אשמה עבור סטודנט לאמנות צריכה לכלול למידה רוחנית מעמיקה ויצירה מסוג אחר שכרגע אין לנו עדיין כלים לנסח. אינשטיין אמר "אינני יודע מה יהיה הנשק של מלחמת העולם השלישית, אבל ברביעית יילחמו במקלות ובאבנים“, באותה מידה אפשר לומר שאיננו יודעים כיצד תיראה האמנות של העתיד, מהאינטרנט השחור ועד אמנות בחלל החיצון אבל אחרי כל זה יש סיכוי טוב שנחזור לצייר במערות.