"המאבק של האבק"- מחשבות על עבודה משותפת של אפרת נתן ואירית חמו

הלכתי לגלרית גבעון לראות תערוכה. היה חם מאוד. זו הייתה תערוכת אוסף של הגלריה- הציגו בו מיכה אולמן, פינחס כהן גן, ארז ישראלי, נורית דוד ואחרים. תערוכה קצת עייפה בלבו של קיץ מאוד מעייף. עבודות נחמדות, מהוגנות, מוכרות. לא הייתה חריגה מהקו המכובד וגם לא היה רצון לחרוג. העבודות הפיקו צלילים נעימים אבל ידועים, מיושנים, ממוחזרים. לא מכאן תצא הבשורה, גאולת האמנות לא תבוא מן החדר הזה. ואולי זה הקיץ המתיש שהשרה על העבודות ועליי עננת לאות. ואולי אני קשה מדי, הגלריה מציגה את מרכולתה וזה בסדר.

הסתובבתי מיוזע בגלריה ועבודה אחת תפסה אותי, עבודה קטנה שהייתה תלויה בקצה של קיר אחד. תקליט ויניל מכוסה בחלקו באבק. עבודה משותפת של אפרת נתן ואירית חמו. התקליט ההוא משך אותי כמו חור שחור. המחיר- 17,500 ₪. אי אפשר להבין מזה כלום. אני לא יודע מה בדיוק תפס אותי. אולי רציתי שמשהו יתפוס אותי, לא חשוב מה, כדי שיספק לי מפלט מהתערוכה הזו, מהחדר הזה, מהקיץ הזה. מכל מקום, נעמדתי מול העבודה.

תקליט תלוי על הקיר, מצופה שכבה של אבק, סגור בזכוכית מגנה. התקליט נקי מאבק באזורים מסוימים ונוצר דימוי מעורפל של פרחים. אולי הן הטביעו פרחים על התקליט, אולי זה נעשה עם מברשת כלשהי. התמונה שנוצרה היא של סילואט, כתמים שחורים על עיגול אפור, מזכירים את פני הירח. התקליט עצמו הוא של היצירה "מיסה קריאולה", יצירה שנכתבה בשנות השישים בארגנטינה על בסיס מוזיקה נוצרית מסורתית. העבודה גם מאזכרת את ציורי הטבע הדומם עם האבק המכסה את החפצים ואת הלאוטות, וסימן האצבע על כלי הנגינה. בעבודה הזאת התחלף ציור האבק באבק פיזי, וכלי הנגינה הוחלף בתקליט. לא ברור מה יותר "אמיתי".

אפרת נתן

Evaristo_Baschenis

עולה השאלה על מה להסתכל. על האבק, על הכתמים השחורים, על רשימת השירים שעל התקליט? האם ישנה חשיבות לתקליט עצמו? האם ישנה חשיבות לצללית הפרחים? לדימוי הירח? למה יש בכלל חשיבות?

ואולי לחוסר החשיבות יש חשיבות- כול האלמנטים בעבודה הזאת צועקים "שוליים"- צללית של פרחים מרומזים מצוירים באבק על גבי תקליט ישן עם שירים ישנים בשפה זרה מיבשת אחרת. אין דבר שולי מזה, קטן מזה, מינורי מזה. ועם זאת, העבודה עומדת. השחור של התקליט נעשה לצבע, האבק כמו מתעקש להישאר. כל פרט מיוחד בשוליותו. מה יש בעבודה הזאת? המאבק של השוליים, המאבק של האבק. שם העבודה הוא "קומה פרימה"- "כמו קודם" באיטלקית. "קומה פרימה" הוא גם שם של שיר אהבה איטלקי משנות החמישים. "כמו קודם" כלומר, לא כמו עכשיו. פעם היו שירים, פעם הייתה אהבה; היום יש רק אבק. והאבק הוא מה שיש לנו, ועלינו לחגוג אותו.