ראיון עם פקאווי הארדוור

for English click here

היי נרינגה ואוגניוס! אנו שמחים על ההזדמנות לראיין אתכם כחלק מהתערוכה הקבוצתית החדשה שמוצגת בCCA תל אביב " ״מעידות בעמק המוזרוּת: פיסול והעצמי בעידן הדימוי הממוחשב״ באוצרותה של חן תמיר.

1. אז השאלה המתבקשת הראשונה תהיה: מה Pakui Hardware מייצג?

פקאווי הארדוור הוא שילוב של שני ניגודים: פאקוי היא דמות מיתולוגית הוואית, אצנית שמסוגלת להקיף אי שש פעמים ביום, ולכן היא מתייחסת למהירות, למהירות הפיתוח הטכנולוגי או להתרחבות ההון, זה חלק סמיוטי יותר של הממשי. בעוד שחומרה היא הדבר, הגוף, חומרים שונים ושילובם הפרפורמטיבי, הפוטנציאל שלהם. לכן זהו חיכוך פרודקטבי בין שני תחומים אלה.

Credits: Alexander Schmidt/PUNCTUM

2. מתי ואיך התחיל שיתוף הפעולה שלכם? מהי חשיבות העבודה בצמד עבורכם?

התערוכה הראשונה שלנו בתור פקאווי הארדוור הוצגה בשנת 2014 במרכז לאמנות עכשווית בוילנה. התערוכה נקראה ״Metaphysics of the Runner״, וכאן הגיע חברנו האוצר אלכס רוס עם השם פקאווי הארדוור - הוא כלל את דמות האצנית המיתולוגית בשם. העבודה בצמד כל כך טבעית עבורנו, שזה נראה לנו קצת מוזר לפנות לעבודה אינדיבידואלית כרגע. זה נהדר לבחון את הרעיונות אחד של השניה, להחליף כל הזמן רפרנסים וחזונות , להיות פתוחים לביקורת וזה הרבה יותר קל לארוז עבודות ביחד!

3. אתם מגדירים את עצמכם כ"הון נע דרך גופים וחומרים". מהו היחס שלכם לכלכלה וכיצד הקפיטליזם מתגלם לכדי צורה בעבודתכם?

על ידי התעסקות וחקירה של תחומים שונים ומקרי מבחן, אנו מנסים לעקוב אחר האופן בו ההון חודר ואף מזרז תהליכים מגוונים החל מכריית אסטרואידים ועד החיפוש אחר הצערה גופנית. מעניין כיצד זהו כוח מניע לכל כך הרבה דברים שבאותו הזמן מותשים במהירות ובאלימות על ידי הרחבה וצבירה בלתי פוסקת של ההון. זו הסיבה שכאשר אנו מנתחים את היחס של טכנולוגיות לגוף, אנו גם בהכרח תמיד מדברים על התסבוכת של אותן טכנולוגיות עם כלכלה.

4. מהו הקו המנחה אתכם בבחירת החומרים לעבודה ואיזו מין תחושה אתם מנסים להעביר על ידי צירופם?

לעתים קרובות, חומרים מוצאים אותנו קודם ומהווים טריגר לפרויקטים עתידיים. אנו תמיד נלהבים מהפוטנציאל הפרפורמטיבי של חומר : כיצד שילוב של חומרים טבעיים ומלאכותיים, כמו זרעי צ'יה וסיליקון או דשא עם רזין, יוצר דבר 'שלישי', משהו בלתי צפוי אפילו עבורנו. על ידי שילוב של אלמנטים כה מנוגדים לכאורה, אנו מנסים ליצור תחושה של אלביתיות, לשחק עם ההנחות המוקדמות של הצופה לגבי מה טבעי ומה מעשה ידי אדם.

5. בזמן הצבת עבודתכם, איזה סוג של יחסים אתם מנסים לייצר בין הפסלים שלכם, סביבתם והצופים?

אנו מתייחסים למיצבים שלנו כסביבות או מערכות אקולוגיות, מכיוון שהם עסוקים בהכללה של כל האלמנטים שבחלל - החל מתאורה, תצורה מרחבית של החלל, לפסלים שלנו שלעתים כוללים חלקים מעובדים ומתפתחים, כמו למשל מכשירי אידוי או ממטרות מים. כך הצופה נכנס לחלל בו כל האלמנטים משפיעים זה על זה ואף משנים זה את זה לאורך זמן. לעתים קרובות אנו אף מנסים לגרום לצופה להרגיש כפולש לסביבה סגורה ורגישה, מלאה יצורים מסתוריים.

Credits: CCA Tel Aviv

6. שיתוף פעולה עם סוגים שונים של אנשי מקצוע ובעלי מלאכה הם חלק בלתי נפרד מתהליך הייצור של עבודתכם. תוכלו לתאר את התהליך הזה? באיזו מידה הטכנולוגיה והתעשייה הם חלק ממנו וכמה תיאוריה ומחקר מעורבים בתהליך?

כל פרויקט דורש גישה שונה ומיומנויות מסוג אחר, ולכן שיתופי הפעולה יכולים להשתנות מנפחי זכוכית למומחי מידול בתלת מימד, מאדריכלים ועד מעצבים. כיוון שאנו נמנעים מלחזור על עצמנו, הביקוש למיומנויות שונות גדל עם הזמן. זה תמיד מרגש לנסות חומרים חדשים, טכנולוגיות חדשות. זכוכית הייתה כנראה אחת החוויות המהנות ביותר עבורנו. לצד מציאת משתפי פעולה חדשים (או עוד לפני שאנו מתחילים לחפש אותם) תמיד יש תקופת מחקר שמתמקדת בתחום או נושא מסויים. עם זאת, אנו לא מנסים להמחיש תיאוריה פילוסופית עם העבודות שלנו. זו תמיד רק נקודת פתיחה להשתקפויות נוספות שאז מתורגמות דרך חומר ומשתנות מאחד לאחר.

7. ידוע כי האמנות המזרח-אירופאית זוכה ליותר ויותר תשומת לב בימים אלו. איך נראית סצנת האמנות העכשווית הליטאית? האם אתם מרגישים חלק ממנה? לאחר שהצגתם במספר מדינות ברחבי העולם, האם אתם רואים את עבודתכם כחלק מאסתטיקה גלובלית או שהיא מוצאת גם שורשים במולדת שלכם?

סצנת האמנות הליטאית תוססת מאוד יחסית למדינה כה קטנה. מוזיאונים וחללי פרויקטים חדשים מופיעים כל כמה שנים ומביאים רוחות חדשות לסצנה. במדינה מספר תוכניות רזידנסי בולטות, מוסדות ומספר אמנים בעלי שם בינלאומי. מכיוון ששוק האמנות עדיין קטן למדי בליטא, זה דוחף אמנים וארגונים להתנסות, לעבוד באופנים שפחות יוערכו בסצנות אמנות המונעות על ידי שוק. עם זאת, אולי זה יהיה טוב אם יהיו גם כמה גלריות אמנות מסחריות חכמות ובינלאומיות שיוכלו לעזור לאמנים מקומיים להתבסס ולתחזק את עצמם מבלי שיצטרכו לעבוד בעוד אלף עבודות .נוספות על מנת לשרוד. אנו לגמרי מרגישים חלק מהסצנה, ונרינגה גם מנהלת במשותף חלל פרויקט בשם ״אדיטוריאל״ שנמצא בלב וילנה ומוקדש בעיקר לתמיכה באמנים צעירים בכך שהוא מספק להם מרחב לתערוכות יחיד.

8. התערוכה הנוכחית במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב מקבצת עבודות תחת המושג ״אמנות פוסט-אינטרנט״. תוכלו להסביר את משמעות המושג לדעתכם? מה אתם חושבים עליו? והאם אתם מרגישים בנוח להיכלל תחת ההגדרה של אמני פוסט אינטרנט?

אף פעם לא באמת הרגשנו חלק מקבוצת הפוסט-אינטרנט או מהטרנד, בהתחשב בזה שכמעט ולא ייצרנו שום עבודה שמתייחסת באופן ישיר לאיך שטכנולוגיות דיגיטליות משנות את הסביבה שלנו ואת היחס שלנו כלפי הסביבה. אכפת לנו עוד פחות מריבוי התמונות ומהמוטציות שלהם. כבר מההתחלה התמקדנו בגופים וחומרים יותר מאשר בתמונות ובתרבות דיגיטלית. לכן ניו-מטריאליזם או פוסט-דיגיטל הם מושגים הקרובים יותר למה שאנחנו עושים. על אף שאנחנו משקפים וחוקרים טכנולוגיות שונות בעשייה שלנו, הטכנולוגיות הללו עסוקות בעיקר בשינויים של גופים, בין אם זה הגוף האנושי או הבקטריאלי.

Credits: CCA Tel Aviv

9. ההתמקדות בפיסול בתערוכה הזו מעוררת חזרה לפיזי בעידן דיגיטלי הולך וגדל. האם אתם חושבים שלמדיום הזה יש עמדה מיוחדת ביחס לאמנות פוסט-אינטרנט? האם הפסלים שלכם מתפקדים כדימויים דיגיטלים או באיזה אופן האינטרנט מוטבע בהם?

העבודה ״The Return of Sweetness" מונעת פחות מהתחום הדיגיטלי ויותר מהיחס הפולשני כלפי איברים פנימיים של גופנו. הפסלים הם כמו אורגניזמים חיצוניים, חשופים לפיקוח שלך, ממש כמו שטכנולוגיות מעקב שונות חושפות יותר ויותר את איברינו הפנימיים לאחרים. כשעבדנו על העבודה הזו, הסתכלנו על דרכים שונות לביצוע ניתוח מעקף קיבה אשר בא במטרה לשלוט בכמות האוכל הנכנסת לגוף. זה היה מעניין וקצת מפחיד לחשוב איך איברים ״מתפסלים״ בגופנו ואיך משהו שהיה אינדיבידואלי, כמו חילוף חומרים, הופך יותר ויותר למפוקח ונשלט. רצינו לייצר על ידי שילוב בין חומרים רכים לקשים וסינטטים לטבעיים תחושה פוסט-טבעית, של אורגניזם שלא שייך לנו יותר.

Credits: Ugnius Gelguda and Alexander Schmidt/PUNCTUM

10. תוכלו לתת לנו ההצצה לתערוכת היחיד הקרובה שלכם במוזיאון לאמנות של לייפציג בגרמניה?

"Underbelly” הוא מיצב חדש לגמרי ששאב את השראתו ופותח לחללים המוארים של MdBK Leipzig (המוזיאון לאמנות של לייפציג). במיצב, הצופים נכנס למעין בטן מוגדלת - רכה וחשופה לפיקוח. אובייקטים שקופים וכביכול מוכרים, מוטבעים בבד של הבטן הענקית - גם הם דומים לאורגניזמים מוגדלים. הם חושפים עצמם בהתנדבות לבדיקה, פותחים את חלליהם הפנימיים לעיני הצופים. רפואה פולשנית מהעבר מומרת כאן ל(תת)מודע, נלהבות מתצוגה עצמית ונדבנות של נתונים בריאותיים. הבטן הרכה שלנו חושפת עצמה עכשיו לכולם.