_edited.png){kind=small}
PARAZIT RESIDENCY 2019
- גיא נחמד שטרן וחן פלמנבאום
- 6 ביולי 2019
- זמן קריאה 7 דקות
פרזיט היא תכנית שהות אמן במחלקה לאמנות בבצלאל שהוקמה ע״י סטודנטים מהקורס ״צורות מעבר״ של הילה כהן-שניידרמן. בתפעול איתן בלו, שי אפרון וחן פלמנבאום.
התכנית מבקשת לפתוח את בועת האמנות האקדמית ולטשטש את הגבולות בין האקדמיה לשפע האלטרנטיבות במציאות היומיומית מחוצה לה. התכנית אפשרה למשתתפיה תנועה בלתי רציפה בין תפקיד המורה, האמן והתלמיד, נזילות בין הסטודיו למרחב התצוגה, כאשר התהליך חשוף ומבקש פתיחות לסביבה.
פרזיט פעל במשך שלושה חודשים כמעין טפיל במחלקה לאמנות ואירח שוהים מתחלפים המגיעים מרקעים ודיספלינות שונות שניהלו שיח בין סטודנטים, מרצים ומבקרים עם רצון למעורבות, התייעצות, השתתפות, והשפעות חיצוניות.
צורת מעבר - קיר אוורט הוא קורס המקבל את צורתו מתוך הכמיהות והתשוקות של הסטודנטים הלומדים בו. הוא מלמד וחוקר צורות שונות לפעולה אמנותית חברותית, שיתופית או קולקטיבית. במסגרתו אנו מבקשים להציף ולמפות את צרכי השעה, לפעול מתוך התנועה שהם מייצרים ולא כתגובה אליהם. (הילה כהן-שניידרמן)
פרזיט נוצר מתוך רצון שלנו להכניס חיות למחלקה. לפרוץ את הגבולות של מה שקורה בתוך המוסד לאומנות לתחומי יצירה שונים ומגוונים. ובכך לייצר שיח פורה בין הסטודנטים והאמנים המתארחים. להעביר ידע, לעורר השראה וגם ליצור קשרים ושיתופי פעולה עתידיים. (חן פלמנבאום)
23.3 איגור מיקוצקי
24, חיפאי, במקור מקור מבלרוס, חי ופועל בירושלים.
מתעסק בציורי קיר וגרפיטי מגיל 14.״יצא לי להשתתף בכמה פרויקטים מעניינים לאחרונה, אני ועוד קבוצת אמנים ישראלים ומחול, התארחנו בישוב שתולה בצפון, וציירנו שם במשך שלושה ימים קיר ענק על חומת ההפרדה בין שתולה לסוריה. בקיץ השתתפתי בפסטיבל היפ הופ באשדוד, גם שם ציירתי קיר שלושה ימים לבדי. בערבים היו תחרויות ברייקנדס והופעות היפ הופ.
ציירתי את השם של הרזדנסי, בעיקר כדי להכניס קצת חיים לקומה של המחלקה, איך זה הגיוני שהמחלקה לאומנות משאירה את הקירות שלה עירומים? היה תענוג לצייר במחלקה, נראה שהגרפיטי עורר עניין. מקווה מאוד שזו התחלה לעוד הרבה פרוייקטים מעניינים בכותלי המחלקה ומחוצה לה.״
24.3 - 27.3 ישי חוג׳סטה
28, חי ופועל בתל אביב.
״עד היום הצגתי בעיקר בחללים שהוסבו לחללי תצוגה זמניים בין המקומות בהם הצגתי: הסוזי בבית רומנו, גלריית אורלי דביר, בר הספוטניק, וחנות האופניים outback-bikehouse. העשייה שלי היא לגמרי אינטואיטיבית, אני נותן לספונטניות ואימפולסיביות להוביל אותי, מה שיוצר תהליך מאוד בלתי צפוי שכולל הרבה מחיקות, תיקונים ותוצאה לא ידועה מראש.״
איזה ערך אתה מוצא בהשתתפות ברזידנסי?
״מלבד האפשרות להשתקע לחלוטין בתוך הציור ללא הפרעות כאלה ואחרות של היום יום, בתור אמן אוטודידקט האפשרות ליצור בתוך תחומי האקדמיה מעניינת ומרגשת אותי ואני בטוח שתהיה מפרה ביותר.״
מה התכנון שלך למשך השהות?
״עבודה אינטנסיבית על גוף עבודות חדש, אולי להכיר קצת אמנים צעירים בני גילי שלומדים באקדמיה ויצירת קשרים.״
איך היה לך במישור האישי?
"בתור צייר אתה רגיל ללבד שלך, להיות בסטודיו עם עצמך ולצייר במשך שעות, בלי נוכחות של עין חיצונית שמסתכלת מתעניינת ובוחנת רק אתה עם עצמך.
בהתחלה היה לי מאוד קשה עם המעבר של האנשים בחלל, הרגיש לי מוזר לחשוף את תהליך העבודה בצורה כזאת, אך בעיצומו של היום השני משהו השתנה, אנשים התחילו להתעניין באמת ולשאול שאלות והתפתחו שיחות נהדרות."
31.3 - 4.4 נוגה רוזמן
26, חיה ופועלת בראשון לציון.
״אני עוסקת בעיקר בנושאים של מגדר ומיניות נשית, תוך בחינה של הגוף הנשי והקשר המתקיים בינו לבין הסביבה. העבודות שלי מאירות באור חדש ושונה נושאים טעונים, כמו: הדרת נשים, אפליה וקשיים קיומיים אחרים שהחוויה הנשית מזמנת במרחב הפרטי, הציבורי ובשדה האמנות. הקשר למסורות האמנותיות הינו חלק בלתי נפרד מהעשייה וההשראה שלי, ולכן יש בעבודות ציטוטים ורפרנסים (לעתים בנימה ביקורתית) ליצירות איקוניות מתולדות האמנות, וגם לעבודות אמנות עכשוויות שונות. אני בוחנת תדיר את "מאחורי הקלעים" של עולם האמנות, את האתגרים שעמם מתמודדים אמנים צעירים ואת יחסי הכוח שמשמרים את המנגנון של השדה הזה.״
מה התכנון שלך למשך השהות?
״אני מתכננת לבצע פרפורמנס שיימשך חמישה ימים. כל יום יהווה נדבך אחר ליצירת רצף העבודה. אני הולכת לייצר "דוכן" אמנות פעיל. אני הולכת לערב את הסטודנטים והמרצים במחלקה בעבודה שלי, ובמקביל לפעול ליצירה עצמאית. אני רוצה לבחון את המושג אמנות, ואת הפרקטיקה של מוסד גבוהה ללימודי אמנות. אני לא מתייבשת לשאול שאלות ולא מפחדת לקבל את התשובות עליהן.״
איזה ערך את מוצאת בהשתתפות ברזידנסי?
״היות והמחלקה לאמנות בבצלאל היא ראויה לתפארת ברחבי המוסדות ללימוד אמנות בארץ ,אני רואה בשהות הזדמנות להתעמת עם עם הסדר הקיים בתוך עולם האמנות. כמו פרזיט אני מבקשת לשאוב ולקבל יחסים בין אישיים, השראות, מענה, עניין ושיח אמונתי, בתוך מרחב השהות.״
סיפור מיוחד שקרה בתהליך?
"אחת המרצות שביקשתי מהן לענות על השאלה " מה היא אמנות?" , ענתה לי ב"מה את רצינית?" ומיד אחר כך השתהתה כמה דקות ארוכות בניסיון לענות על השאלה. ליבי דפק בחוזקה וככל שהדקות נמשכו הן הרגישו כמו מסטיק. עצם העובדה שהיא לקחה את הזמן לחשוב על תשובה נכונה, לעקל את השאלה ולהבין את העבודה שלי, היתה יקרה מפז."
14.4 - 17.4 מוטל׳ה
36, במקור מראשון לציון, כיום חיה בכפר סאלד.
״אני יוצרת אמנות רחוב, מציירת, יוצרת קומיקס, מיצבים פיסוליים, בעיקר סביב נשיות חיובית וגאה. עשיתי מספר פרוייקטים במידברן, הצגתי בבית העיר בתל אביב, קן הקוקיה, בית קנדינוף, הנסיך, פסטיבל הפנזינים החביב עלי ועוד. פרוייקט הציצים הפופולרי שלי מתארח מעת לעת במרחבים שונים, פסטיבלי נשים, בתערוכה "הארץ המובתחת" של זאב אנגלמייר ועוד. הצגתי תערוכות יחיד ומתחילה להתאסף סביב התערוכה הבאה.״
מה התכנון שלך למשך השהות?
״לפרוייקט קוראים Smell the Moment הוא חלק בהתעסקות שלי בריחות וזכרונות. זהו ניסוי ראשון בתוך עולם תוכן חדש שאני מעמיקה בו באחרונה של ארומתרפיה. ליקטתי מגוון של כ-50 ריחות, משמנים אתריים וריחות יומיומיים, שאיפסנתי בתוך בקבוקונים וכל ריח שויך למילה. אני מזמינה את האנשים לבחירה אינטואיטיבית של בקבוקון, ולשיחה סביב הריח, בכוונתי ליצור תרגום ויזואלי של המפגש הזה והזיכרון שהתעורר בקומיקס.״
סיפור מיוחד שקרה בתהליך?
״המפגש עם חאלד, הוא עובד בבצלאל שאני מכירה עוד מאז שלמדתי כאן, במחלקה לאנימציה. הריח שהוא בחר היה קקה של פרות. הוא סיפר בהקשר של הריח על זיכרון מלפני 35 שנה, כשהיה בן 14. היתה לו פרה שהיתה כמו כלב, הוא היה שורק לה, רוכב עליה, ויום אחד בזמן שכולם יצאו למסיק והוא היה לבד, הפרה היתה צריכה ללדת. עכשיו, ליילד פרה זה עבודה של גברים חסונים, לדבריו. הוא ראה איך עושים את זה אבל לא עשה את זה אף פעם.
יילוד הפרה גרם לו להרגיש חזק, רב עוצמה, וגבר. הריח הזכיר לו מסוגלות וביטחון עצמי, וזה ריגש אותי מאוד. וזה גם מאוד ציורי.״
מה הפרוייקט הבא?
״בגלרית אלמסן, פברואר 2020 תערוכת יחיד.״
1.5 - 20.5 אורי דובדבני
30, במקור ממושב אלוני-הבשן ברמת הגולן. כיום חי בירושלים.
״בלמידה ובהתפתחות אני עוסק בעיקר בתנועה, רישום וכתיבה. מבחינת יצירה פולט בעיקר מיצגים ומופעים שמשלבים את כל אלה ושפות תוכן אחרות. לאחרונה הקמתי יחד עם מספר חברים קבוצת מחול בשם "פרקדן". כולנו עוסקים בתנועה, כל אחד מהכיוון שלו. יחד אנחנו חוקרים ויוצרים בתחום המחול והמופע.״
מה התכנון שלך למשך השהות?
״בכל אחד מחמשת ימי הרזידנסי יהיה נושא מסויים שנעמיק בו יותר, נושא שקשור במפגש וחקירת תנועה עם המקום שבו אנחנו נמצאים. מהתבוננות בידיות שמזמינות תנועה של יד ועד תנועת החתולים... באחד הימים אעבוד במתכונת סולו אסוציאטיבית יותר, עם תשומת לב לדימויים שכבר מלווים אותי זמן מה ברישום.״
איזה ערך אתה מוצא בהשתתפות ברזידנסי?
״בצלאל והמחלקה לאמנות הם מעין לוויתן ענק שאני חי בתוכו כבר כמה שנים. אני מתפתח בבטן שלו, מוציא משם דברים החוצה ומוצא דברים בחוץ שאני מביא פנימה. אני סקרן להפגיש את עולם התנועה באופן יותר יומיומי עם המרחב הזה ודרך התנועה להיות גם בפנים וגם בחוץ, מימד שהוא "ליד" במקום שאני גם חלק ממנו.״
5.5 - 9.5 רביד HKN
31, חי ופועל ביפו.
״אני מעצב אופנה ואמן טקסטיל. תחת מותג בהקמתי שהוא HKN. זכיתי במילגה מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל לשנת 2017-2018 בתחום עיצוב טקסטיל. בוגר שנקר, בעל תואר בעיצוב טקסטיל- התמחות בסריגה.
אני יוצר טקסטיל בטכניקות סריגה שונות שהן קרושה, מסרגות, או מכונות, רקמה ודפוס משי. האסתטיקה שלי מושפעת מאוד מפלטות צבעוניות שהטבע יוצר סביבנו. מפגש של אור וחומר, והפרשנות שלי אליהם כפריט סרוג, בין אם מיועד לגוף או כאובייקט עצמאי. כל יצירה מתחילה בשרשרת עיניים סרוגות, משם תהליך העבודה מאוד אינטואיטיבי, כל חוט כמו צבע חדש מהפלטה, מוסיף גוון או מחסיר, ומשלב כמה חוטים שיוצרים צבע חדש. בחירת החומרים מונחית על פי איכותם, אני נוטה להשתמש בחומרים טבעיים כמו כותנה מצרית, ויסקוזה, משי ומוהר. תהליך הסריגה הוא תגובה פיזית, כמו ציור או ריקוד, תהליך המאפשר יד חופשית ליצירה, פראית ואם זאת מאוד מדיטטיבית, יש שיאמרו יוגה למוח. בשנים בהן אני סורג, הסריגה הפכה חלק אינטגרלי ממני, ובהגדרתי את עצמי, בין ההגדרות הנזילות מכורח המציאות הנובעת מחיים בעולם מערבי, סרגן, שהוא עיסוק עתיק יומין, נמצא בראשן תמיד.״
מה התכנון שלך למשך השהות?
״תערוכה 24 שעות, סטודיו פופ אפ, צילומי לוק בוק.״
איך היה מבחינה יצירתית?
״מתוך הרזידנסי יצאו לפחות ארבעה פרוייקטים מצולמים שאפרסם בהמשך, היתה חוויה אדירה ומספקת ללא ספק.״
19.5 - 23.5 סוהיל בהאטיה
27, במקור מניו דלהי, הודו כיום חי פועל ולומד בפיטסבורג, ארצות הברית.
Background on your former works and exhibitions. And your work in general
As a young closeted cis homosexual in India my early work took the form of photographic self-portraiture as a means to address the body and eventually took the form of live performance very organically. Most of the photographic work wasn’t shown at exhibitions and was almost like a quick photographic journal. In retrospect I think it was work that I had to make so that I couldn’t make it anymore. After maintaining the practice for about 6 years, I found myself more and more disinterested in identity politics and the physical body. The interest had branched into the absent body and the trace of the body which is where I’m at now. So, I often say that I work with the ghost of my performance practice. The body is kind of all I know, and I make drawings with it and without it.
About the exhibition
The work at the exhibition are two videos which become documents of passing time but also clocks. I’m very interested in the idea of action as time, the activity becomes the clock. It doesn’t tell you the time but it tells you that some time has passed. To do anything is to measure/keep time.
The video Sun Ritual was my first attempt at working with the body with the camera pointed outwards. The aim of the performance was to just swim towards the sun until it set. It starts as a walk off land at the coast of Maharashtra, India and continues into the water of Arabian Sea.
The video Length of Daylight is a document of a line drawn from sunrise to sunset on the Autumnal Equinox. I often hesitate on showing the video work because what’s important by the end of it is the drawing and the length of the line. Ideally, I would only show the drawing rolled up as a sculpture. Sun ritual created the possibility of documenting the body without seeing it.
9.6 - 13.6 תערוכת סיכום בקיר אוורט
צוות הפרזיט מודה לכל האמנים שהשתתפו בפרוייקט, לסטודנטים ולמרצים שהתעניינו הסתקרנו ולקחו חלק. תודה להנהלת המחלקה שתמכו בנו לאורך כל הדרך, אלי פטל עינת איפרגן והילה כהן שניידרמן בפרט. ותודה מיוחדת למשפחת אוורט שתמכה ואיפשרה לפרוייקט לקרות.
נתראה בשנה הבאה!
Comments