פארק העונשים 1971

ההתרחשות המטרידה שמתוארת בתמונה לקוחה מתוך סרט שיצא לאקרנים ב1971. האדם המתכופף מול הרובה הוא פעיל שמאל אנטי-מלחמתי, המחזיק ברובה הוא שוטר צבאי אמריקאי. בראיון עם במאי הסרט ״Punishment Park״ פיטר ווטקינס (Peter Watkins) על עשייתו, הוא מעיר הערה מעניינת מאוד המאירה את הסרט באופן חדש, מבחינת האפשרויות של עשייה קולנועית, ומבחינת האפשרויות של עשייה אמנותית שבה האקטואלי הוא המדיומלי; בראיון טוען ווטקינס שב-Punishment Park אלו הם הדעות, ההצהרות והוויכוחים של השחקנים עצמם. עוד הוא מספר שחלק מהשוטרים בסרט הם אכן שוטרים, חלק מהאקטיביסטים והנענשים המצולמים הם אכן פעילים פוליטיים וחוץ ממקרים בודדים, צוות השחקנים הינו חסר ניסיון משחק (non-actors). בסרט הם אינם מבצעים את תפקידם המקצועי אבל הם כן "משחקים את עצמם". לפחות ברוב המקרים.

עובדה זו מציגה את הסרט באור מטריד אף יותר. הסרט מבוסס על אירוע אמיתי בו ממשל ניקסון החליט לאסור את כל סרבני המצפון האמריקאים שסירבו להתגייס למלחמת וייטנאם שמצבה הלך והדרדר מיום ליום. הסרט עוסק בתרחיש דמיוני בו לסרבנים מוצעת אלטרנטיבה למאסר. החלופה היא Punishment Park, מעיין שטח צבאי שהוסב למתקן ענישה, שבו הסרבנים צריכים להגיע לנקודה מסוימת לפני שהחיילים והשוטרים יתפסו אותם. מה שנראה בהתחלה כאופציה נעימה יותר למאסר, מסתבר כציד ברוטלי של המשטר אחרי פעילים פוליטיים. הסרט מצולם על ידי צוות צילום שלוקח גם הוא חלק בסרט. המתעדים לוקחים חלק פעיל בתרחישים ולפעמים ממש מנסים לעצור את הקטל. צופה שיגיע לסרט בלי ידע מוקדם יחשוב שהממשל האמריקאי בתחילת שנות ה-70 אכן הפעיל מחנה שבו רצח מתנגדים פוליטיים.

היצירה אינה מבקשת להתל בצופה, למרות הצלחתה הרבה בכך, אלא מציגה שיח מורכב ומעניין הן על הממד הפוליטי והן על האפשרויות הגלומות באמנות בפנייתה אל הפוליטי והאקטואלי. בכך הסרט ממשיך מסורת ארוכה עוד מימי יוון העתיקה שבה ה-Fiction עוסק בקונקרטי. הבמה ביוון העתיקה אפשרה לבדוק כמעין מעבדה את התרבות האנושית. המדיום היה תאטרון והנושאים נעו במנעד רחב. מהיחס לבוגד באנטיגונה של "סופוקלס", עד הצורך בדמוקרטיה ומשפט צדק בנוטות החסד של "אייסכילוס".

האמנות נטלה את יסודות התרבות האנושית וביצעה בהם "חפירה ארכאולוגית" עמוקה עד שהגיעה לפצעים האנושיים הקמאיים ביותר, דרך הצבת ניגודים ועמדות סותרות אחד מול השני. מעניין לבחון מתי החלה החברה האנושית לבחון נושאים אלו באמצעות האמנות. האפוס ההומרי עוסק בשיבה וההשגה מחדש של אודיסאוס את ביתו. דרך ביתו של אודיסאוס מתהווה המושג של "בית". בסופו של דבר, כדי להשיג את הבית, אודיסאוס קוטל את המחזרים הרבים החומדים את אשתו. לאחר מכן, על ידי האלים, מושכן שלום קסמי בין משפחות ההורגים לחצר אודיסאוס. בנקודה פרומה זו מסיימת היצירה את תפקידה. אחרי מסע כביר ישנו בית ממשי וסימבולי, אבל השסע שקורה בגבולותיו נפתר בפתרון קל מדי. המעבר מהאפוס לטרגדיה, מתרחש לאחר שמושג הבית התהווה, ועל כן ניתן להשתמש בו כחומר גלם לשם בחינת פצעים שקורים בתוך גבולותיו.