תמר גטר - סאקרום, עָצֶה

אוצר: אבי לובין

גלריית המדרשה, הירקון 19

אני נכנסת לתערוכה עם הידיעה שהיא שונה מדרכי פעולתה וגישתה של תמר לאורך השנים. זוהי תערוכה עם התבטאות פוליטית ישירה. בתערוכה ארבע עבודות רישום ווידיאו שבהם מתרחשים כמה סיפורים במקביל על בעלי חיים ואנשים נרדפים, על מלחמת אחים חייתית-אנושית ועל מאבק, גבורה וקדושה. האינסטינקט שלי הוא להקביל כל דמות ודימוי לצד מסוים מתוך החיפוש אחר אותה ההתבטאות. מיהי הארנבת במנוסה? האם היא ארנבת עזתית? מי נלחם במי במלחמה - האם אלה עמי הארץ בהווה? ומי הוא חיירון בסיפור, האם הוא ה״שמאלני הטוב״?

עבור תמר, אין כאן אלגוריות; מה שאנחנו רואים הוא הדבר עצמו. בנסיונה להבין כיצד ניתן לתאר אלימות באמנות שהיא במהותה בעלת כושר אתי מבלי שתהפוך לאמנות מגויסת. החוט המקשר בתערוכה בניסיון להבין כיצד מתארים את אותה אלימות הינו מבט על נוסחים: נוסחי תיאור, שיטות תיאור ואופני תיאור. בניסיון לתיאור, נשאלת שאלת הטעם והמשמעות, מדוע זה טוב או אולי הכרחי לתאר אלימות?

בנוסף, תמר מסוקרנת מהמצב של הרף עין, התנועה שמתרחשת בזמן הקצר ביותר, במצמוץ. קיים שוני בין הרף העין של הסוס בגלגול ההרפיה המהנה שאותו בחנה בתערוכתה ״הליוטרופיון״ (2018) לעומת הרף העין של הארנבת במנוסה בתערוכה זו. הארנבת הפראית מדלגת ועפה, מסתכלת עלינו ולא מסתכלת על אף אחד. מודעת כביכול לכך שלכדו אותה במבט אך קפואה בפחד קיומי. שערותיה הסומרות בוורוד ושחור ארוגות זו בזו כחוטי אריג קוצני מרהיב. הורוד הזרחני כה לא צפוי בתיאורה. האם הוא רמז לאדום רגע לפני שהופך לדם? אבקת הפיגמנט מפוזרת למרגלותיה, שיירים של המאבק לציירה וכמו בטבע סימן לקיומה. מעט מקום להרפיה בתיאור הסיזיפי. המרהיבות מופיעה גם אל מול הצפייה בפחד הנשמע מבעד לדממה, פחד שמולו אנו מסוגלים כעת לחוש עונג מסוים או מידה של הזדהות, רגש כלשהו בעידן של אדישות למול הצפה יומיומית של דימויי זוועות. זהו כוחה של האמנות, איך מתוך הצלפת קווים נוצרה חיה שמכילה בתוכה את הבריאה והלידה בעלי היסוד הטראומתי, עם חייה הקצרים הלכודים "בין לבין" ועד הרגע האינטנסיבי שלפני המוות. תיאור של אלימות ממעשה היווצרותה ועד מנוסתה ומחיקתה. תמר רואה אבסורד בניסיון לתאר פעולה של הרף עין, זמן שבו אין מה לרשום בגלל היעדר האובייקט. כלי זה של מיתר הטבול באבקה מייצר חוסר אפשרות של תיאור; פריטתו כנגד הקיר מוגבלת לקווים ישרים בלבד וקושי בתיאור זה רק מתחזק מול הרצון לצייר שערה-שערה. תמר מעניקה לארנבת את קיומה ונותנת לה קומה שלמה בנכס נדל״ן תל אביבי יקר אך היא ממקמת אותה בצמוד לקיר, מנוסתה נתקלת במחסום. תקועה, נזכרת בהיותה ציור.

עבודת הוידאו ״חִיירֹונָה״, מורכבת מסטילס רבים של סוסים, פריימים בהם תמר העירומה יורה את גופה לכל עבר כסוס מתגלגל, לצד רגעים שבהם הרף העין מאפשר את איחוד פלג גופה העליון עם פלג גופו התחתון של סוס לקנטאור. תמר שמה את עצמה בדמות חיירון. הלה שונה מאחיו הקנטאורים הרוצחים והאנסים. חיירון במהותו איש שלום, מחנך הרוצחים הדגול, חצי בהמה. חיירונה כמחנכת ילד קטן דרך מנחי הגוף ודרך הדיבור באיטלקית מלא התשוקה: ״הכל קדוש, הכל קדוש, הכל קדוש!״. נאום זה של חיירון מתוך ״מדיאה״ של פאזוליני עוסק בקדושת הטבע והחיים במובן שבלעדי יראת כבוד לדברים העולם בטל. דמותו של חיירון מעלה את שאלת הרווח האנושי שבתוך הבהמה - תמר מאמינה כי דרך הבהמה יכול האדם למצוא את הפוטנציאל האנושי שלו.

ב״קנטאורמאכיה״, עשר יריעות של גומי שחור תלויות בחלל, עליהן מודפסות פסקאות פרוזה צפופות ואינטנסיביות שחיברה

תמר בסגנון קלאסי-יווני בזמן הווה ובהשראת הסיפור המיתולוגי של מלחמת הקנטאורים והלאפיתים. מבנה הסיפור הבלתי מתפשר גורם לחשוב כי זהו טקסט מן הקיים, אך תוספות אקטואליות מחדדות את השוני: במלחמה הזאת יש שדות בוערים, עפיפוני תבערה וילדים עזתים צמאים. תיאורי מלחמה גראפיים מופיעים לצד רישומים אנטומיים של עצמות מתוך ספרי לימוד, שאליהם מכניסה תמר פתרונות הומוריסטיים המסייעים ללומדים בהם לזכור את החומר כמו היות עצם מסוימת דומה לקוראסון וליווי של ציטוטים מן המדיה היומיומית כדוגמת הרגע המרגש ביחסים הקוטביים הפוליטיים בארה״ב שבו ג׳ון ביידן הדמוקרט מספיד באהבה את ג׳ון מקיין הרפובליקאי. אני רואה במעבר המהיר על שמות הרוצחים והנרצחים ופרטים רבים נוספים באירוע השחיטה העוטפים אותנו, בחירה או הזמנה: מי שמוכן להתייצב ולקרוא שורות אלה יוכל אולי להבין את המשמעות והמחיר של טבח היסטורי-עכשווי זה. טבח שבו כפי שמציינת תמר בהערותיה: ״כולם, מנצחים ומנוצחים, כובשים ונכבשים, מדכאים ומדוכאים, משועבדים לכוח באותו עיוורון מובנה, בשיוויון מוחלט.״

התערוכה קרויה על שם הסאקרום - עצם העָצֶה אשר מופיעה כחלק מפריסה השוואתית בין עצמות סוסים לעצמות בני אדם. העָצֶה ממוקמת בגב התחתון והיא הנקודה שבה סורסנו מהזנב ונפרדנו מהחיה. ״סקרום״ משמעו ״קדוש״ ועל פי המסורת היוונית והיהודית העצם מהווה את משכנה של הנפש. תמר רוצה להראות מתוך משיכה אל מביניות העצמות, כיצד הן נראות כשהן שבורות תוך הדגשת שבריריותו של הגוף ביחס לטקסט.

בעיני, מלבד הפליאה שבעצמות, התיאורים האנטומיים מעניקים מבט חדש אל הנסתר ממחשבתנו ומסייעים בהמחשת הזוועה. בגיר הלבן על שחור הנראה כצילומי רנטגן מחושמלים, היא משרטטת ומוחקת בדרך לתיאור המדויק: הגיר מקביל לעצם ולאפשרות הפנטסטית של מחיקת לוח כמחיקת האדם, חסר הפנים.

עבודת הוידיאו ״פחד וגבורה״ מורכבת משבעה סיפורים קצרים פרי עטה. בוידיאו, תמונות סטילס רבות העוברות מניפולציה היברידית, ביניהם גל צונאמי מתפלש ותוקפני החוזר כל פעם להחסיר את פעימתנו, משחק רישומי בצבעוניות משתנה, שבו תמר שותלת דימויים מתוך עבודות מוקדמות והבזקים אחידים של צהוב, אדום וכחול. העבודה, נפתחת עם הקדשה לאישה אנונימית, קורבן רדיפה 1938, לאיסאק באבל 1940, לעהד תמימי 2018. מי הם אותן דמויות שלהם הקדישה תמר את עבודתה, מדוע ומה הקשר ביניהם?

ב״אריה״, טקסט המתאר את פרטי גופו של חתול אדיר, פוגש את הדימוי המרוח של דמות אדם בסיבוב, מטמורפוזה שמתבהרת עתה בראייתי מבעד להבזקים כמיידה אבנים. כמו החיה גם האדם נאלץ להמצא בדריכות בתוך הקונפליקט. הבזקים אלה נעים שוב בין האנושי לחייתי, חדות ראיית החיה בלילה או כוח אנושי רודף. ברצף המפרכס, אנו מועברים למכונית נוסעת על כביש מקומי ומוצאים את עצמנו מוקפים באריות שעיני הרנטגן שלהן רואות את פוטנציאל העצמות ועתידות לכלות את האנושי שבה. כף יד סגורה מגלגלת כדורי אישונים הנראים יחדיו כראש חיה, מחשבת גורלות ואולי שוקלת את הזריקה. אני רואה בתנועת היד ובפוטנציאל הספורטיבי והאלים המשך לעבודתה משנת 1975, עבודה שבה חיברה תמר את המיתוס על אודות יכולתו של ג׳וטו לחוג מעגל מושלם לפעולת הטרור של קוזו אוקאמוטו ומשם ל״נערת רוגטקה״ (2004). הטוטאליות שבמאמץ האמנותי מתחברת לאידיאולוגיית הטרוריסט ולאלימות.

ב״ארנב ובלוט״, נעשה חיבור חסר הבחנה בין הארנבת לצילומי פנים של מסעדה ורהיטיה וכן להדמיית שולחן מתהפך. הכוחות משתנים; המסעדה הופכת חייתית והשולחן מתהפך על הגב. הארנבת באינוורט מאוימת אל מול מריחתה בפוליטורה, דבר שיאה שיעשה לרהיט. ברור שהיא תברח, הפיכתה לדימוי כמסע ציד. בלומה היא כמתה למול כוונתה של נערת הרוגטקה שנקראה על ידנו לשוב עתה אל פני השטח.

הסיפור השלישי שייך לאישה היפה והאנונימית, זאת שאינה מנוסה מול המצלמות. הצילום מקבל גם את משמעות ה-shooting סאנדר הצלם הגרמני כאמן, בוחן את מושאיו כדימויים וכטרף ביחד עם המספרת. יש קנאה ביכולתה החייתית מול הצילום, הירייה, להפסיק את פעולת מוחה, להיעלם בתקווה שלא להתפס על ידי הרודף שמשאיר ברשותה את הדימיון כמסלול מילוט.

ב״הנשר והנחש״ מביא נחש לנסיקתו של נשר, הכשתו מביאה למוות כשברקע מבצבצים מבעד לסינוור ולטשטוש שבאיכות הצילומית רמז לדגלי ישראל. ״אילת השחר״ היא ההמשך המיוחל והתיקון הגבורתי שמגיח בתיזמון מושלם שבו היא מביאה בעזרת הנחש את החיים. אילת השחר מזמנת את הצלת טריפת גופתו של הנשר על ידי צווחת ציריה ואילו הנחש בעזרת הכשתו מביא לפתיחת הפות הנעול. העופר מתיר את החטא הקדמון, את הנסיקה ומעניק לנו מודל לחיים המגיחים במילוט שבהמלטה.

בשני הפרקים האחרונים, האלימות חוגגת. תמר בסיפורה מזדהה עם רצונו של באבל, הסופר היהודי שהוצא להורג הלא עוול בכפו בתקופת סטאלין, להתקבל אל בין הקוזאקים הרצחניים כקנטאורים. השחיטה מקנה לאדם מקום של כוכב בחברות חשוכות וכולם דוהרים עיוורים אל ״הארוטיקה שבהרס״. אני רואה בחזרת מיידה האבנים והארנבת תזכורת לקיומם הבאה לשמש עבורנו ניסיון נוסף לרפלקסיה מעוררת - ואיך זה לא נתעורר למול הבזקי האור? תמר מכניסה פרט מהביוגרפיה שלה; התאבדות סבה, שבעיני הוא מופע אלימות נוסף בכל המעגל האיום הזה. תמר שואלת: אלמלא היה קורה כל שסיפרה: האריה, הארנב, העלמה, הנשר וכו׳, האם היינו רואים את התמונה הגדולה?

בשאלה זו אני מרגישה שתמר שוב שואלת מה היא אמנות: שאיננה אדישה למציאות ובכל זאת לא עומדת כמגויסת? מהם התכנים והמידות שיביאו לראיית התמונה הגדולה? ואולי לשינוי? לגבורה?

* נכתב בעקבות שיחה עם תמר ומתוך התרשמותי (התרשמות המזהה קשר תימטי ואלגורי בין העבודות והסיפורים)

* צילום: מאיה זהבי