THE DARKNESS : THE OPENING
אירוע הפתיחה של תערוכה הוא אירוע מכונן, אירוע חשוב לאמנים המציגים ובו בזמן מעורר חרדה.
יש משהו כמעט מאולץ בנוכחות של אנשים מסוימים בזמן הפתיחה. יש בו משהו נשפי, חגיגי. לילה, אנשים יפים שבאים לראות ולהיראות. ברגע שיש אירוע, הזמן חולף וחולף מהר. תפיסת הזמן היא רבודה, יש בה שכבות שונות ואפשר לחוש אותן.
אני יוצאת מהתערוכה אל הרחוב ונכנסת חזרה.
התערוכה ״החושך״ נפתחה בלילה של פילוסופיה בתל אביב, על ידי האמנית יאנה רוטנר תחת זהות שהיא ספק מרחב ספק אדם בשם קיאן ולברג (www.kianwalberg.com). המהלך הזה, שאפשר להתייחס אליו כ״אמן אוצר״ בתוך מרחב העבודה הפרטי שלו, אינו מהלך של פעולה אוצרותית שגרתית אלא יותר של פעולת אירוח, קבלת פנים, כינוס, סלון, מקום מפגש.
כאשר נכנסים אל תוך התערוכה יש מתוכה תחושה תוססת של חיים, יופי, נעורים, פרחים - דברים בעולם שיש להם זמן קצוב. כמו אירוע הפתיחה, נוצר מצב של חרדה המייצר דחף ארעי של חיפוש, של היאחזות, של כוח כבידה. ההבנה העמוקה מתוך התערוכה היא שאנחנו נמצאים בתוך מערכת יחסים, אור השמש כמקור תמידי לכל שאר המערכת - הירח, הכוכבים.
בתוך ״החושך״, אני מנווטת באפילה, מחפשת משהו שיתן לי קרקע לעמוד בה ולחשוב. העבודה The Moon של לואיס לאולר מרגיע אותי ונותן לי נחת. הצילום של לאולר הוא המראה שצייר רוי ליכטנשטיין והציג על רקע שחור במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. המראה היא כל הדברים שאת לא רוצה לראות, כמו שהמפגש עם אנשים הוא שיקוף שלך, שיקוף של החרדה שלך. ובין כל האנשים, הירח של לאולר גורם לי לא לראות את ההמולה, לשכוח מהחרדה.
כך גם בעבודה (Lover (Rose של יאנה רוטנר, את נרגעת מתוך ההבנה שהוורד הזה הוא נצחי - מצולם - יש לו משך נצחי. ובגלל זה הוא גם מאיים. וזה מה שמנחם ביופי אמיתי, ההבנה שהוא יגמר.
סאונד אפל ועמוק כמו לב פועם שמגביר את פעימותיו בוקע מתוך חלל התערוכה, למעלה בגלריה יושבים קארין קימל ואריק ורשבסקי ולצידם דימוי שנראה כמו לידה, ליקוי, דמות שנכנסת לתוך עצמה, דמות שפועמת יחד עם הסאונד ומשנה צורה עד כדי הפשטה.
את טקסט התערוכה כתב הפילוסוף רפאל זגורי-אורלי. כחלק מהפרויקט של רוטנר, גם הטקסט נתפס כעבודה בפני עצמה. זגורי-אורלי שופך אור על הבנה ותפיסה חדשה של משל המערה של אפלטון, ההיות בתוך הדבר, בתוך העיוורון. הכרחי להיות כמעט עיוור, הכרחי להיות מוגבל בתנועה על מנת לראות בתוך החושך ומתוך כך לייצר תנועה חדשה. האמנים רואים מה שאחרים לא רואים - אמנים תמיד היו נחשבים לנביאים של הזמן הבא, הם גם מגמגמים, כשהם נמצאים בתוך הדבר עצמו, בתוך החושך, בתוך העכשווי, בתוך היצירה.
יש נקודות דמיון בין האמנים המציגים, נוצרים חיבורים ודרך החיבורים האלו ניתן לראות את החדש, זה לא מרגיש מקרי. זה מרגיש מדויק באופן שבו התערוכה מוגשת, כמו מעין זיכוך שאתה חש אותו ואתה חלק ממנו. העבודה ״קיום״ של ליהי ניידיץ (בוגרת טרייה מהתואר השני לאמנות בבצלאל) מציגה רישום של עין גדולה מתבוננת, לצידה, העין שלי משוטטת לעבודה קטנה תלויה מהגלריה - העבודה ״כוכבים״ של לואיז בורז׳ואה, עבודה מאוחרת שנעשתה בשנה האחרונה לחייה בטכניקת צבע על בד שהיה שייך לה או לאמה, קרוב לוודאי שנוצרה בזמן שסבלה מאינסומניה.
בצד השני של החדר, העבודה של מלאכי סגן-כהן Interior Constellation #3 לצד עבודה מוקדמת של עילית אזולאי A proposal for a Backyard, בשתיהן נוכח השימוש בכלים, אובייקטים, רדי מיידס שנמצאים בסטודיו האמן, מונחים במרחב הצילומי וחושפים מעין מבנה וסדר.
אחת ההבנות העמוקות יותר בתערוכה הזו, היא שהיא מזמינה אותך לחשוב מחדש את הצילום, ותוך הצילום. יש בה מן החזון של האמן לפעול בתוך הסטודיו שלו, תוך כדי שהוא מכוסה ונערם בתוך חפצים ויצירות אמנות שהוא משתמש בהם וחושב דרכם, מה שמזכיר את הצילומים של ברנקוזי בסטודיו שלו, או את צילומי הפרחים של סיי טוומבלי כאשר הוא מצלם את האובייקטים המהווים לו השראה.
"The contemporary is he who firmly holds its gaze on his own time so as to perceive not its light, but rather its darkness" - Giorgio Agamben
Commenti