קומה שש X קומה שלישית משמאל: חלק שני

The Thinning Veil הוא שמה של התערוכה הראשונה בעונה השנייה של Third Floor on the Left, פרויקט תערוכות הרצף של האוצרת מיטל אבירם, שמתרחש ומוצג בחלל ביתה, היא של איתמר שטמלר. איתמר סיים את לימודיו במחלקה לאמנות בבצלאל לפני כשנתיים, וזוהי לו תערוכת היחיד הראשונה מאז סיום הלימודים. איתמר הוזמן להתארח בבית של מיטל ולגור עימה במשך שלושה שבועות, ליצור תוך כדי שהותו בבית להציג בסוף השהות תערוכה בת עשרה ימים, שאחריה ייכנסו האמן או זוג האמנים הבא להתגורר עם מיטל ולעבור תהליך זהה. בתור האמן הראשון, איתמר פתח את תערוכתו ביום חמישי האחרון וביקורי עם איתמר ומיטל נעשה טרם עליית התערוכה.

הרעיון עצמו, לארח אמנים בבית, מספרת מיטל, נולד בעונה הראשונה של הפרויקט, בה אמנים היו באים אליה הביתה להקמות, אבל הם לא התגוררו איתה. הבית תיפקד כחלל תצוגה סטנדרטי. מיטל הייתה נשארת לחיות לבד עם העבודות, נקשרת אליהן ונעצבת מאוד בכל פעם שאמן היה מפרק את התערוכה שלו ומשאיר אחריו חלל ריק, עד התערוכה הבאה; היא רצתה שמישהו יגור איתה, שמישהו יהיה איתה בזמן הפרויקט ויחווה איתה את מה שהיא חוותה בזמן המחייה עם העבודות. במילים פשוטות - היא לא רצתה להיות לבד עם הדבר הזה, אלא שעוד מישהו יהיה בתוך זה. אני חושב שהרעיון הפשוט הזה, שלא שייך בכלל לאמנות, הרצון להיות עם מישהו, הרצון לחלוק חוויות, הוא יפה. הוא יפה בפשטותו, בבנאליות שלו כמעט. הוא יפה בגלל פשטותו.

מיטל טוענת כי "החלל זוכר", ושכל תערוכה תשפיע במידה כלשהי על התערוכה שתבוא אחריה. יש במהלך זה סיכון מסוים, שכן רק בסוף התערוכה האחרונה נוכל לדעת האם החלל אכן זכר את כל התערוכות שהוא הכיל בתוכו ואם השאיפה להסתכל על הפרויקט כ"תערוכה קבוצתית לינארית" כהגדרתה הייתה בת השגה.

מיטל רוצה גם לבחון בפרויקטהזה את הגבולות בין אמן לאוצרת ולטשטש אותם. היא רוצה לבדוק מה קורה במצב בו אין הפרדה בין עבודתו של האמן לעבודתה של האוצרת, ומה קורה כשהאמן והאוצר חיים יחד ומחליטים החלטות יחד ולפעמים אף יוצרים עבודות יחד. דוגמא טובה לכך היא אחת העבודות בתערוכה, בה איתמר לקח הקלטה חשופה ואישית של מיטל, שהוקלטה ללא ידיעתה, של שיחה בה היא מאבדת שליטה, והכניס אותה לתוך אינטרקום. במסך של האינטרקום הוא שתל וידאו של דמות של עצמו שסרק בתוכנת מחשב (שמופיעה בעוד עבודה בצורת שטיח) רוקדת לצלילי ההקלטה של מיטל. הדמות, ספק צוחקת עליה ספק מזדהה איתה. שניהם, איתמר ומיטל, נענים לאתגר של טשטוש היחסים בין אמן לאוצר, כשאיתמר מציג את מיטל במצב של חוסר שליטה, "כשבדרך כלל האוצרת היא מאוד בשליטה" אומר איתמר, ומיטל מוסיפה "נראה לי שזה מה שהפרויקט הזה מזמן מתוקף האינטנסיביות של היחסים והעבודה. כמו שאיתמר, אני מקווה, שם את הביטחון שלו בי וחושף אליי דברים, אז גם אני במקום הזה מרגישה בנוח לדבר איתו ולשתף אותו".

חלק גדול מהעבודות של איתמר עוסק בנושא התיעוד של זמן השהייה שלו בבית של מיטל. למשל, ישנו ציור גדול שאיתמר צייר בו את המיטה של מיטל, אותה הם חלקו במהלך שהותו אצלה, ואשר חשבו להציב בעזרת שרשראות מעל המיטה האמיתית שלה - הכפלה של המיטה האמיתית במיטה "האמנותית", וניסיון להפוך את המיטה השגרתית למאורע מיוחד. או למשל עבודה בה איתמר לקח בלון ענק בצורת ג'וינט הפוך והכניס לתוכו שרשראות מתכת מולחמות, איזכור לערבים אותם איתמר ומיטל העבירו בבטלנות ובעישון.

הפרויקט הוא גם מעין יומן של מיטל, יומן המתעד את הדמויות בחייה - האמנים שבאים והולכים, הבית שלה שהולך ומשתנה ומקבל בכל פעם צורה חדשה. אבל הפרויקט הוא גם היומן של איתמר, שמתעד בעבודותיו את החיים שלו עם מיטל. איתמר רושם את חייו בעבודות, והוא רושם בהן גם את מיטל, שהפכה להיות חלק מסביבת חייו. "איתמר מצא את הדרך להשתמש בי" אומרת מיטל; הוא משתמש בה והיא משתמשת בו. הבית הופך להיות יומן בתוך יומן, תיעוד בתוך תיעוד. מיטל מתעדת את איתמר מתעד אותה מתעדת אותו.

שאלתי את מיטל על המניע לפרויקט, האם הרעיון להציג תערוכות בתוך בית שיתפקד גם כחלל תצוגה וגם כחלל מגורים נבע מרעיון חתרני כלשהו כנגד מוסדות האמנות והגלריות או מאיזו אג'נדה אחרת. מיטל ענתה שהרעיון פשוט בהרבה - היא רצתה מקום שיהיה לה נוח להציג תערוכות, ומשום שיש מחסור במקומות כאלו היא החליטה להציג אצלה בבית. מיטל הופכת את הבית שלה לאזור בטוח ומוגן, בלי מחויבויות ולחצים חיצוניים, ואיתמר ומיטל הצליחו ליצור "אי. רק איתמר ואני קיימים" - כפי שמיטל מתארת יפה. אבל הבית הופך גם למקום מסוכן, כפי שמיטל מסבירה, בו האינטימיות הגדולה שנוצרת בינה לבין איתמר והאמנים האחרים נחשפת לקהל, מצב בו היא כאוצרת בדרך כלל לא נמצאת, אשר הופך להיות לחלק מהאובייקטים המוצגים בתערוכה.

אני רוצה לסכם, אבל מכיוון שמדובר בפרק המחיה הראשון, והביקור שלי נעשה לפני פתיחת התערוכה, אני יכול לדבר רק בהבטחות. הבטחה ל"תערוכה קבוצתית לינארית"; הבטחה לחיבור עמוק בין האוצרת לאמנים; הבטחה לטשטוש הגבולות בין המשתתפים בפרויקט; הבטחה ליצירת חלל תצוגה מסוג חדש; הבטחה לעתיד טוב יותר עבור מדינת ישראל ועתיד טוב יותר עבור המזרח התיכון כולו! כמו כל הבטחה, גם ההבטחה כאן היא מושלמת, ופגמיה, אם יש כאלו, ייחשפו רק ברגע שתהפוך מהבטחה לקיום. אני אהבתי, אבל לכו לראות בעצמכם, ותשפטו האם ההבטחות קוימו או הכזיבו. מהר, יש רק שבוע!

התערוכה The Thinning Veil, תוצג עד התאריך 09.02.19 בחלל Third Floor on the Lef, רחוב המערכה 31 ת״א-יפו.

ניתן לבקר בתיאום מראש.

צילום: גדי ימפל