צפלין

צֶפֶּלִין היה שמו. כך הכירוהו כולם ולא היו תמהים בעניין זה ולא היו חוקרים ולא דשים בעברו יותר מדי. כעין תבנית נוף היה, כמו האוויר שנושמים האנשים או כמו בית המועצה העתיק בדרך הגדולה, היינו דבר שאין נותנים עליו את הדעת. מי שהיה נתקל בו בדרך היה מברכו לשלום: זקני היישוב היו מסירים את הכובע וקדים עדינוֹת, ילדי היישוב היו עומדים מריצתם לרגע וצועקים: "שלום, צפלין, שלום!". וכך היה עושה את ימיו והעיירה הייתה עושה את ימיה והיו ימיהם כרוכים אלה באלה כגמרא שהיא כרוכה במשניות.

בימים הנוראים הייתה העיירה לובשת עניות, וקולות קינה היו נשמעים מפי אברכיה הדבקים דבקות גדולה ומתפללים על חיי האוכלוסין אחד לאחד שֵם לשֵם אות לאות באמונה גדולה וביראה יתירה. והשם ית' היה שוכן בעיירה ממש, כי קינת האברכים הייתה זמוּרה וחרוזה בעתיקוּת ובקדושה מיוחדת. צבי הירש היה צעיר האברכים ונחשב תלמיד חכם גם אם לא גדול העילויים. היה יותר סינַי מאשר עוקר הרים, אך קולו עלה על של כולם, וזה היה בכוחו לעקור ממש את טורא דסיני ממקומו ולהרימו באוויר ולטעתו בלב העיירה.

לא הייתה גדולה בכל ערי הגליל כמו הצעקה האדירה של אותם אברכים, ועד מהרה עמד צבי הירש בראש המקוננים, זועק ומפייט וחורז ומקרב עוד את הנאת השם ית'. היה מתחנן, ולעתים היה משתטח בתחנונים, והקהל היה תמה על כך מאוד וחרה להם. פעם אחת שאל ר' לייב את צבי הירש האם יאה שיהודי ישתטח על הרצפה ממש ולא ישים תחתיו איזו שמיכה. ענה לו צבי הירש שבימים הנוראים הקהל הקדוש מקרב את השם ית' ואז מחמת קרבתו נשמות התנאים שנתדבקו בו ית' סובבות את הקהל הקדוש, וכל אחד בקהל הוא בחינת נשמה יתירה. והוסיף צבי הירש, הנשמה בסביבתי היא דר' אליעזר שפעם אחת נפל על אפיו וזה עשה הפעולה הנצרכת. ידוע לי, אך ויי לי שאחזה בכך, אמר ר' לייב.

מחוץ לתחום האברכים היו אנשי העיירה מעמידים עונת חגיגות וכל הדרך הגדולה הייתה מתמלאת דוכנים-דוכנים מזון ותכשיטים ומיני תרגימא והכל חינם או מחצית החינם, על כל פנים זול מהזול. והיריד היה נמלא כל טוב הגליל והאוויר עמד בריח של תבשיל, כאילו הרחוב כולו היה בית יהודי בבוקר שבת. בימי היריד נדמה היה שהעיירה כולה קופלה מארבע פינותיה לתוך מרכזה וכל תושביה היו מצויים בטיבורה, אוכלים ושותים ומצטופפים ומתחככים איש על ירך רעהו: ראש המועצה הגוי והרב והפרנסים והגבירים והסמרטוטרים. וזר יחשוב שאין אלה ימים נוראים בכלל, אלא באותו הכולל.

ותיקי הכולל נהגו לקרוא לימים הנוראים "ימי רעש הגדול". וזאת היות שכל אנשי העיירה דיברו בבת אחת וכל האברכים היו צועקים, והיה מקובל בכולל שיש להחריד את הקירות בתפילות רשות רמות. מחד גיסא, הכולל: זמירותיו נאות, ניגוניו עתיקים ונוגים, קולותיו ברים ומזוגים ברוב דיוק. מאידך גיסא, היריד: קולותיו גסים, ניגוניו נעשים ברגע ונשכחים ברגע ואין זמיר ביריד. בשעה אחת ביריד, ערב-ערב, היה צפלין נעמד באמצע הרחוב והציבור היה משתתק. היה עומד בלא זיע, קפוא כחבלי המשיח, רק עיניו נעות מהנה להנה, נחות על עיני היהודים הרבים עין בעין. אז היה שופף את קומתו וכורע כמו אישה הבאה ללדת ושם את ידיו אמה על אמה כמו בריקודי הרוסים. והקור כבר שלט בעיירה, אך צפלין היה לבוש גופיה כחולה ומכנסי התעמלות כגוי, והיה מוסיף להביט בעיני כל הקהל הקדוש שבלב העיירה כשעיניו תחת עיני הקהל. והקהל כולו היה כמוכה רוח, עומד דוֹמֵם מדממה ומביט שבוי-לב בצפלין.

אותה שעה שהרחוב החריש, הלך הכולל והאדיר, והקול הגדול הזה לא היה שני לו בכל גליל קיוב, והדבר היה מקרב את השם ית' מאוד. והימים ימים נוראים ואמת שנוראים מאוד, ועל כן מה גדולה זעקת הכולל והקירות מחשבים להישבר. וכל הכולל צועקים את ניגוניהם העתיקים ליבא לפומא – מהלב יוצא אל החזה ואל הגרון וכמעט שאפשר לחזות בקול הזה מחמת עוצמו וטהרתו.

והקטן צבי הירש היה בקי מאוד במה שצריך, וצפלין תאום צבייתו היה רוקד ומביט בעיני הקהל. ובשעה שהצטרך, עם התגבר הקול להיות אחד ממש מגיס הכולל ועם השתתק אחרון הקולות מגיס העיירה, היה צבי הירש משתטח ונופל אפיים ואז תחינתו הייתה נשמעת יחידית. ואמת כי הרעש הגדול היה מקרב את השם ית'. אך הכפרה הגדולה לקהל הייתה מקדמת דנא בגין שמשמחים חתן וכלה – אלה מקרבים וזה משמח, ואז בא הקב"ה אל שכינתו והכל נמחל. וזאת ידע צבי הירש, ועל כן היה משתטח, לזווג חתן בכלה בנחת רוח.

איורים: דריה אורי