הדקדוק של הציור | ביקור בסטודיו של ליליאן קלאפיש

ליליאן קלאפיש היא אמנית שנוטה לשחות נגד הזרם: בשלהי שנות ה-60 היא זנחה את הציור המופשט בתקופת פריחת זרם האנפורמל בפאריס, עם הגעתה לארץ ב-1969 היא ציירה בסגנון שנושק לפיגורטיבי בזמן שהספידו את הציור וב-1990 היא התקוממה כשומרת מצוות נגד הפרדה מגדרית בכיתת האמנות שבה לימדה. כיום, בגיל 83, היא ממשיכה ליצור על קו פאריס-ירושלים

הפשטה ופיגורציה

״הציור הזה מסמן את נקודת המפנה, את המעבר שלי ממופשט לירי לפיגורטיבי,״ אומרת האמנית ליליאן קלאפיש על ציור שנתון במסגרת זהובה ותלוי בסלון דירתה בירושלים. ״הוא צויר בכף אנטיב בצרפת במהלך אביב 1967, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת ששת הימים בחודש יוני,״ היא מוסיפה ושוזרת בדבריה את ההיסטוריה האישית שלה עם זו המקומית. ״למדתי ציור בשנות ה-50 בפאריס וכל עמיתיי עסקו בהפשטה לירית. לאחר זמן מה הבנתי שזה בלתי אפשרי עבורי, שאני צריכה להתחיל מהאלף-בית, מהציור הפיגורטיבי. הבנתי שעליי ללמוד את הדקדוק של הציור. הלכתי למוזיאון הלובר והתחלתי ליצור סקיצות חופשיות ביותר של הקומפוזיציות של רבי האמנים. כשציירתי בסגנון

מופשט לא יכולתי להסתכל החוצה ולהבין את מה שנשקף לעיניי - זה הגיע דרך הציור המסורתי,״ מספרת קלאפיש.

ציור שציירה קלאפיש ב-1967 תולה על הקיר בסלון דירתה בירושלים

קלאפיש נולדה ב-1933 בקשאן, פרוור דרומי של פאריס, למשפחה יהודית. במהלך מלחמת העולם השנייה משפחתה נדדה וברחה בין מקומות מסתור שונים עם מסמכים מזויפים, עד שבתום המלחמה שבה עם בני משפחתה הניצולים לביתם. היא החלה ללמוד ציור מסורתי בגיל 16 אצל האמן לאון זק, שהיגר לצרפת מרוסיה, ובגיל 20 למדה באקדמיה לאמנות רנסון בפאריס את רזי הציור המופשט. התחושה ששפת הציור המופשטת מגבילה אותה הגיעה לאחר חמש עשרה שנות יצירה בסגנון זה, במהלכן ציוריה זכו להצלחה והוצגו בתערוכות הסלון של קבוצת הציירים המופשטים ״ריאליטה נובל״ (Réalités Nouvelles) במוזיאון לאמנות מודרנית של העיר פאריס ובתערוכת היחיד הראשונה שהציגה ב-1966 בגלריה הפאריסאית ״לה רו״ (La Roe).

בשנת 1969 סירב חבר השופטים של ה״ריאליטה נובל״ להציג בסלון את אחד מציוריה בטענה שהוא פיגורטיבי יתר על המידה. המעבר לציור פיגורטיבי נתפס בפאריס דאז, שבה שלטה בכיפה האמנות האל-צורנית (אנפורמל), כבגידה של ממש. קלאפיש פילסה לעצמה נתיב עצמאי שבו שילבה בין פיגורציה להפשטה ומאז סוף שנות ה-60 היא מציירת ציורים שנמצאים בתווך שבין שתי שפות הציור הללו. עקבות הציור האבסטרקטי נוכחים בעבודותיה, שבהן מוקדש מקום של כבוד למחווה הגופנית והציורית, לקווי המתאר, להנחות הצבע ולקונסטרוקציות שמשמשות לרוב כשלד שעליו נבנה הציור.

Bad/Doit, שמן על בד, 2016

צירוף מקרים ממוזל

את ליליאן קלאפיש פגשתי לראשונה ב-2012, כשהגעתי להקמת תערוכה של הציירת בגלריה גורדון בתל-אביב. ראיינתי אותה בקצרה למטרת כתיבת סקירה על התערוכה והיא הדגישה שחשוב לה שהציורים ינשמו, שיהיו בהם מקטעים חשופים על מנת שהעבודות לא יהיו גמורות וסגורות לחלוטין. עוד היא סיפרה שהיא מעדיפה לצייר את ציורי המחווה שלה למאסטרים כגון ולסקז, גויה, פוסן ושרדן על מצע של נייר עיתון פשוט ודל, משום שהיא רואה את עצמה כגמדה ליד כל אותם רבי אמנים. היא הביעה את העמדה שהמצע הציורי צריך לשקף את ההיררכיה בינה לבין המאסטרים ולהיות פשוט ודל ככל האפשר. אני זוכרת שהאזנתי לדבריה בזמן שהתבוננתי בציורים שצוירו בטווח רחב של שנים, בין 1950 ל-2012 והתרשמתי מהצניעות המופלגת שלה וממלוא תשומת הלב שהקדישה לכל בן גוון ואבחת מכחול.

שולחן ההסבה בסלון ביתה של קלאפיש

לפני מספר חודשים סיפרה לי שכנתי לורה שסבתה עומדת להציג תערוכה מעבודותיה. כששאלתי לשמה של סבתא שלה גיליתי שלורה היא נכדתה של האמנית ליליאן קלאפיש. הסתבר שהחיים הובילו אותי לגור בקרבת מקום לדירה שבה גרה קלאפיש בירושלים מאז שנות ה-80. בו ברגע ביקשתי מלורה לראיין את סבתה, ועד למועד הראיון ניקרה בי השאלה - כיצד אני ניגשת לכתוב על אמנית ששיחה חטופה שניהלה איתי לפני חמש שנים עדיין מהדהדת לי בראש? בינתיים, כמה חודשים נקפו מאז שנפגשתי איתה. במהלכם כתבתי אינספור טיוטות של הראיון עם ליליאן, מתקשה להעלות על הכתב את רוח הדברים שלה. בזמן כתיבת הראיון החוזרת והנשנית ביקרתי מספר פעמים במוזיאון ישראל. בכל פעם שהגעתי לתצוגת הקבע של האמנות הישראלית ניגשתי ל״מחווה לבונאר״, ציור שמן על בד שציירה קלאפיש ב-1976, והבזקתי אליו חיוך ממתיק סוד.

ליליאן קלאפיש - מחווה לבונאר, שמן על בד, 1973

חירות אמנותית

השיחה בדירתה של ליליאן בירושלים מתקיימת באנגלית, שנבחרת כשפה המגשרת בין העברית שבפיו של עודד ושלי לבין הצרפתית שבה משוחחות בינן לבין עצמן ליליאן ולורה. הן יושבות זו לצד זו, סבתא ונכדה שמחלקות את זמנן בין פאריס לירושלים וביניהן מפרידים שישה עשורים. תחילה מסתודדות ביניהן השתיים בחיבה, ראשיהן קרובים זה לזה, שיערה של האחת זרוע חוטי כסף ושיערה של השניה חום בהיר. עודד פותח בשאלה - האם ישנה עבודה שאליה היא חוזרת, שמהווה לה עוגן? קלאפיש משיבה: ״אני תמיד חולמת לעשות דברים אחרים. לפעמים אני חוזרת לאחור בעבודותי אך הייתי רוצה להיות חופשיה, שתהיה לי את החירות לעשות בציור דברים שלא עשיתי בעבר. בציורים החדשים יש דברים שלא עשיתי לפני כן.״

ליליאן קלאפיש ונכדתה לורה

היא מרחיבה על כך באומרה ש״בתערוכה בגלריה גורדון (התערוכה נפתחה ב-2.2 ונסגרה ב-4.3, ק״ס) הצגתי ציור שבו עשיתי משהו שלא עשיתי מעולם - ציירתי על סמך תצלום מהפלאפון. אני לא נוהגת לצייר מתצלומים משום שאני חושבת שהמוח שלי צריך לשחזר את מה שראיתי ואם יש תצלום אז אופן העבודה משתנה. אימה של לורה ישנה בחדר חשוך בבית וצילמתי אותה בפלאפון. במקביל ציירתי סקיצות שלה בפנקס שלי ולאחר מכן ציירתי ציור שקראתי לו Cinema, שבו רואים אותה ישנה בחדר חשוך.״ בציור שהוצג בתערוכה נוכחים עקבותיו של האפרטוס שבו צולמה הדמות הישנה. המתווה הצבעוני של דמותה תחום במלבן בהיר שממוסגר מכל קצותיו בצבע שחור. האישה הנמה כמו קורנת מתוך הציור, ולרגעים נדמה שהיא מוקרנת על מסך מלבני באולם קולנוע שבו כבו האורות. לצד הדמות הגדולה חרטה קלאפיש על הרקע השחור בקווי מתאר זריזים שרטוט זעיר שבו שבה וחוזרת דמות האישה הישנה.

ליליאן קלאפיש - סינמה, שמן על בד, 2015

מפאריס לירושלים

קלאפיש עלתה מצרפת לישראל ב-1969 יחד עם בן זוגה, סטפן מוזס (ז״ל), מסאי וחוקר בתחום הספרות הגרמנית והפילוסופיה היהודית ושלושת ילדיהם, עמנואל, אנוש (חנה) ורחל. ״סטפן ואני הרגשנו בני מזל ששרדנו את השואה וחשבנו שיהיה טוב לילדינו שיכירו את שורשיהם היהודיים. לא היה קשה אך היה מוזר, לא הרגשנו שחזרנו הבייתה, למקום שבו היו שורשינו מדורי דורות,״ מספרת קלאפיש. היא מוסיפה: ״באנו מפאריס, עיר עם אדריכלות יפהפייה, והגענו למרכז הקליטה של קטמון ט בירושלים. האור היה שונה, אור מסנוור ומעוור ובהתחלה לא ידעתי מה אצייר כאן - לא רציתי לצייר את ירושלים השמיימית, ירושלים העתיקה וההיסטורית, אלא דווקא את ירושלים היומיומית, של הפחים והביבים. למזלי, הייתי צריכה לטפל בענייני הביורוקרטיה והאדמיניסטרציה עם ההגעה לארץ והתחלתי לצייר בזמן שעמדתי בתורים, במחברת סקיצות שאני נושאת איתי תמיד בכיס. התחלתי לצייר ציורי תפנים בחדרי ההמתנה, את הכאוס של הניירת במשרד הקליטה.״

קלאפיש מציינת ש״הסטודיו הראשון שלי בירושלים היה בשכונת רוממה, סטודיו נהדר שקיבלתי מפימה (הצייר אפרים רויטנברג, ק״ס). הרגשתי טוב שם, אהבתי את הסטודיו ואת הצביון הדתי של השכונה. האוצר יונה פישר ביקר אותי בסטודיו ברוממה ב-1970 ורכש לאוסף מוזיאון ישראל ציור של חלונות בסטודיו. שמחתי לא ידעה גבול.״ על הציור כתב פישר בספר מ-1974 תיאור שניתן להחיל על רבים מציוריה שצוירו בירושלים, מאז ועד היום: ״מובחנת בו מציאות מקוטעת, סכיזופרנית. תוקפו של רצון הנשלט בידי התבונה, רצון קר ומבוקר המתגלם בחלוקה הקפדנית של החלונות למישורים, מוצא איזון, רוך ועושר באלמנטים המתוארים, אלמנטים שצדו את עינה ואת רגישותה. ירושלים הכובשת את ליבה אינה ירושלים של עתיק וחדש היקרה לתייר, אלא עיר העזובה והתנועה האינטנסיבית.״

11.1, שמן על בד, 2015

שדה האמנות המקומי

כשהשיחה נסובה סביב יחסיה עם עמיתיה והמיקום שלה במילייה האמנותי המקומי, היא מספרת שכבר בפאריס הכירה את פימה ואת יחזקאל שטרייכמן. בבואה לארץ הכירה את חבריו של שטרייכמן לקבוצת ״אופקים חדשים״, יוסף זריצקי ואביגדור סטימצקי. בנוסף, התוודעה לאביבה אורי ומשה קופפרמן, כמו גם לציירים הירושלמים ליאון אנגלסברג ואריה ארוך. היא מספרת שהשנתיים האחרונות היו קשות עבורה בשל פטירתם של חבריה הקרובים, האמנים בני דורה מנשה קדישמן ומשה גרשוני. בהתבוננות בעבודותיה ניכר שקלאפיש היא אמנית שלא מתאימה את עצמה לתכתיבים רווחים ולטרנדים אמנותיים ואין זה טבעה להשתייך לזרם אמנותי או קבוצה מסוימת. כאמנית היא מתנהלת כאסכולה משל עצמה, עם רפרנסים פנים אמנותיים בעבודותיה ומחקר מעמיק של מושאי הציור שמתבטא במוטיבים חוזרים.

הומאז׳ לולאסקז, שמן על בד, 2015

כשהיא נשאלת אם במרוצת השנים לימדה אמנות בירושלים או מחוצה לה, היא משיבה: ״ב-1990 לימדתי אמנות באקדמיה של הרב עדין שטיינזלץ שפעלה ברחוב הלני המלכה בירושלים. נהניתי מאוד, לימדתי בכיתה מעורבת עם גברים ונשים, דתיים וחילוניים. לאחר מספר שנים רצו להפריד בין הגברים לנשים בכיתות, שהמורות ילמדו את הנשים והמורים את הגברים. חשבתי שזה לא מוצדק אז עזבתי. אני עצמי גדלתי בבית מסורתי ואני שומרת מצוות אך איני מסכימה עם הפרדה מגדרית ואמונות טפלות. יש לי תלמידים שלימדתי אז שאני גאה בהם, ביניהם הצייר החרדי מוטה ברים. כשהגעתי לארץ שלטה כאן האמנות המושגית וכולם טענו שהציור מת, ואילו אני ציירת, כך שלא הוזמנתי ללמד. הייתי רוצה מאוד ללמד אמנות.״ מפתיע לגלות שקלאפיש עתירת הניסיון והידע, שהציגה תערוכות יחיד במוזיאון תל אביב, במוזיאון ישראל, בז׳נבה ובפאריס ועבודותיה נמצאות באוספי מוזיאונים ידועי שם, לא לימדה בבתי הספר המרכזיים לאמנות בארץ.

התנועה בעבודה

קלאפיש בת ה-83 ממשיכה ליצור מידי יום ללא לאות, בחריצות ובחיוניות מעוררות השראה. היא מקיצה מוקדם מדי בוקר ויוצאת לשוטט בעיר עם ספר הסקיצות שלה - תהא העיר פאריס או ירושלים. היא מציירת בחוץ, מול הדברים עצמם, בשוק או ברחוב. ״אני כמו דייג שמכין את החכה שלו ומחכה, ולעיתים עולה דבר מה בחכתי. אני לא מחליטה מראש מה לצייר - משהו חייב לבוא מן החוץ״, מתארת קלאפיש את אופן עבודתה. ״ההשפעה צריכה לעבור דרך האמן. הוא רק צריך לעבוד ולהיות להוט לראות ולהקשיב כדי שדבר מה יעבור דרכו, כך אני מרגישה.״

ליליאן קלאפיש בביתה בירושלים

על שגרת היומיום שלה בסטודיו מספרת קלאפיש: ״בכל יום אני נכנסת לסטודיו ומנסה לעבוד. אם זה לא הולך אני יוצאת החוצה עם פנקס הסקיצות שלי. אם אחרי כמה שעות אני רואה שכל מה שאני עושה אינו צולח אז אני הולכת למוזיאון. פתאום למחרת הכל יכול לעבוד יופי. גם אם אין לך השראה באותו היום וגם אם מה שעשית ביום הקודם לא צלח, חשוב שתהיה לך המשמעת לעבוד מדי יום ביומו. יש חשיבות גדולה לעבודה הקשה והיומיומית. את ההערכה לעמל אפשר לראות בציורים שלי, שבהם אני מציירת, בין היתר, פועלי בניין, מתקני גגות וצבעים. אני מעריצה את האנשים הללו שעובדים בעבודת כפיים בחוץ, בתנאים קשים ולעתים מסוכנים, וזו דרכי להעניק להם מחווה. קשה לרשום את הפועל - הוא הולך לפתע, נע וממשיך לעבוד במקום אחר. קשה לתפוס את שבריר הרגע, לפעמים זה מתסכל אך אני אוהבת לעשות את זה, העניין שלי הוא התנועה בעבודה.״

Reine Rene, שמן על בד, 2009

הרוב חדש

התערוכה האחרונה של קלאפיש בגלריה גורדון, ״הרוב חדש״, כללה ציורי טמפרה ושמן על בד שצוירו בארץ ובצרפת. מרביתם צוירו בארבע השנים האחרונות. כל הציורים צוירו בפאריס מלבד שניים, שבהם צוירו נמל תל אביב בציור רווי צבע ושקיעת שמש אפלולית בהרצליה. מדבריה עולה שקלאפיש מבקשת להתייחס לכל יום כהתחלה של תהליך יצירתי חדש. יחד עם זאת, עבודותיה מתאפיינות במבנה מחזורי ובנקודות ציון שהיא חוזרת אליהן פעם אחר פעם. על אירוע פתיחת התערוכה מספרת קלאפיש: ״הדבר ששימח אותי יותר מכל בערב הפתיחה היה שהנכד של שכניי בירושלים, ילד בן שש וחצי, ישב על הרצפה עם נייר ועיפרון ובריכוז לא יאומן עשה רישום נפלא מאחת התמונות שעל הקיר. זה היה לי חשוב יותר מאשר כל אוצר במוזיאון. אם ילד אוהב כל כך עבודה אז זה סימן טוב. הוא ילד מוכשר, אולי בעתיד הוא יהיה צייר.״

קלאפיש מספרת על תוכניותיה לקיץ הקרוב: היא תעביר את הסטודיו שלה לקומה העליונה שבדירתה הירושלמית ותצייר פורטרטים מהתבוננות. בסלון שבו אנחנו משוחחים נמצא כן הציור הישן והאהוב שלה, שמשמש אותה מאז שנת 1965. היא נאמנה לכן הציור הזה למן ההתחלה והוא משרת אותה היטב. על כן הציור מגובבות שאריות צבע רבות והוא נראה כמעין שונית אלמוגים. בפאריס יש לה כן ציור נוסף, קטן מידות. היא מספרת ש״אחרי שאני מסיימת גוף עבודות גדול, למשל עכשיו שסיימתי לעבוד על התערוכה, אני הולכת למוזיאון וחוזרת לפרקטיקה של סקיצות בעקבות הקומפוזיציות של גדולי הציירים. הרישומים בפנקס שלי נעשים עם עיפרון H חד כמו מחט, כמו זה שאנגר השתמש בו (ז'אן אוגוסט דומיניק אנגר, צייר צרפתי שחי בין השנים 1780-1867, ק״ס). דווקא משום שאני שייכת למשפחת ציירים אחרת לחלוטין מאנגר מסקרן אותי להתחיל את הרישום כמוהו, באותו סוג העיפרון.״

כן הציור של קלאפיש

רשימת מקורות

1. ״ליליאן קלאפיש: שפה של מבנה מחזורי״ מאת איה לוריא, קטלוג התערוכה ״ליליאן קלאפיש - ציורים 1949-2001״, הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות, 2003

2. ״ליליאן קלאפיש: ציורים ורישומים״ מאת יונה פישר, ירושלים, 1974. נדפס ע״י אמנים מאוחדים, תל אביב

3. אביטל בורג, ״מעבר למופשט״, מוסף ״גלריה״, עיתון ״הארץ״, 17.9.2010 http://www.mouse.co.il/gallery/1.3300977

ארון החרסינה בדירתה של קלאפיש

#ביקוריסטודיו